אחרי כל כך הרבה שנים בראשות הממשלה, חלק מהישראלים וחלק מכלי התקשורת מזהים את המדינה עם נתניהו. ״מה היא טובתה של ישראל במערכת הבחירות בארצות הברית?״, אני נשאלת על ידי שדרנים ומראיינים. ומשם, כאשר השיחה מתפתחת, עולה השאלה, מי מן המועמדים יהיה הכי טוב לישראל, כלומר לבנימין נתניהו. האם דונלד טראמפ יסתדר איתו? האם נתניהו והילרי קלינטון יצליחו לגבור על משקעי העבר?
הטרנד הזה מטריד אותי. מתי היה אותו היום שממנו והלאה טובת ישראל הפכה לנוחות האישית של נתהיו בהתמודדות שלו מול מנהיגים זרים?
אחרי נאומה האולטרה-ציוני של קלינטון באיפא״ק, היו מי ששאלו: ׳היא אולי אומרת את הדברים הנכונים, אבל היא וביל קלינטון סוחבים טינה ישנה נגד נתניהו. אולי היא לא כל כך טובה לישראל?׳
כך אני מזהה גם בנוגע לשיח סביב המועמדות השנויה במחלוקת של דונלד טראמפ. בעוד המפלגה הרפובליקנית והימין השמרן האמריקאי שוברים את הראש כיצד להיפטר מן האיש נטול הערכים ובעוד המועמד הלא-רציונלי, שולף, ומגיב לאירועי היום באופן ילדותי ואגנוצנטרי – הוא נתפס על ידי חלק מבני שיחי כ ׳טוב לישראל, כי הוא ממש ממש אוהב את ביבי׳.
איך הגענו למצב הזה, שהדמוקרטיה הישראלית איבדה את הזהות הערכית שלה והופכת למזוהה עם אישיותו של אדם אחד, כריזמטי ככל שיהיה.
ההגות הפילוסופית המעמיקה – מה טוב עבור נתניהו – תפסה זה מכבר אחיזה רחבה בימין הישראלי. שרי הממשלה של נתניהו, חלקם לא מסכימים איתו רעיונית ולא מרוצים ממהלכיו מקפידים לשמור על שקט אידיאולוגי. ויכוח על הדרך, מהסוג שלא נוח לנתניהו נתפס על ידם כרע למדינה. השר ישראל כץ רוטן בשקט ולא מעז לאתגר. השר זאב אלקין לוחש את הביקורת שלו. השר יריב לוין לא מסכים עם התפיסות של נתניהו, אבל כיוון שגם הוא מבין שנתניהו זו המדינה, אין על מה להתווכח.
שרי הבית היהודי, בנט ושקד, מרימים מפעם לפעם את הראש ונזהרים. למרות ההצעות המדיניות שלהם, הסותרות את מה שאומר נתניהו, הם לא מתיימרים לקיים את הרעיונות שלהם.
אגב, לפני זמן מה שוחח שר האוצר משה כחלון עם עיתונאים והסביר את משנתו. בנושא התקציב הדו-שנתי (הצעה של נתניהו) הוא לא הולך להתעקש ובנושאים המדיניים, הוא בכלל לא מתכוון להתערב.
ראשות הממשלה של נתניהו מתאפיינת בהעדר אידיאולוגיה סדורה בקרב כל האנשים שמקיפים אותו. לנתניהו אין הצעות של ממש וזה הדביק את כל מי שהולך עמו.
ועוד: צעירים בני 18 בעלי זכות הצבעה בפעם הראשונה, לא יוכלו לזכור מה היא ישראל ללא נתניהו ומי הוא נתניהו בלי ישראל. הם היו בני 11 כאשר היה פה ראש ממשלה אחר. מבחינתם נתניהו זו המדינה וערכי המדינה הם המשך נתניהו מאוחדת, אלא מה.
טל, הסירי כל דאגה מליבך, השוקניסטים מצאו מזור למכאובייך:
סקר “הארץ”-דיאלוג: מפלגה בראשות אשכנזי, כחלון וסער תחולל מפץ בגושים ותנצח בבחירות.
http://www.haaretz.co.il/news/politi/1.2892797
דברים נכוחים!
עם זאת, ישנן מספר תמיהות שעולות מהקביעות המעניינות שלך:
1. לא היה אף אחד ששמע את נאומה של הילארי, ופשוט פטרו אותו כשקרים שאומרת מועמדת שתגיד ותעשה הכל בכדי להיבחר? כולם קיבלו כמובן מאליו את כנות כוונותיה, ופשוט דאגו שיחסיה עם ביבי גרועים וישפיעו לרעה על יחסה החיובי-להפליא כלפי מדינת ישראל? האם במקרה מדובר באותם מצביעים בת-ימיים שלא שלשלו אף פתק אחד של מחל בזמן ביקורך במקום?
2. האם הדמוקרטיה הישראלית איבדה את הערכיות שלה, או שמא מישהו פשוט נבחר ע”י הציבור פעם אחר פעם, בניגוד לדעתך, ובאופן טבעי הסקת שדיעה אחרת של הציבור, היא “אובדן הערכיות של הדמוקרטיה הישראלית”?
3. האם עלה על דעתך שהימין הישראלי מסכים עם ביבי ברוב הנושאים, ועל כן מעדיף אותו על פני השמאל, שעימם הוא מסכים על מספר קטן בהרבה של נושאים? האם לא עלתה בדעתך האפשרות שעבור אלקין, שקד, בנט, לוין וכד’, ביבי הוא באמת-באמת אופציה עדיפה על האלטרנטיבה משמאל?
צעירים בני 18 גם לא יכולים לזכור מה זה לחיות בלי יישות אש”פיסטית חמושה בפאתי גוש דן. אני מבטיח לך שלולא המציא את השמאל את היישות ההיא – כנראה שלביבי היה קשה בהרבה להיבחר פעם אחר פעם (ואולי לא היה נבחר כלל מלכתחילה).
בקיצור, נתניהו הוא לא המדינה – רק-לא-שמאל, זו המדינה. מה שכן, כפי שציין חייל, עוד לא פסה תקווה – אם רק תוקם מפלגת כלום חדשה, ביבי אולי-אולי-אולי יפסיד, או שלא.
ונתניהו אפילו לא קוקסינל
המלחמה המחריפה בין טראמפ לבין קרוז.
http://www.miglasha.com