במלאות שנה לבחירות ושני כנסי הכנסת ה 20 ניתן להכתיר את פועלה של כנסת זו, ככנסת-ביטול-החוקים. מהלכי חקיקה שהושלמו זה עתה, בכנסת ה 19 וטרם הספיקו להיקלט ולהיעכל על ידי הציבור, מועלים על הגרדום. קפד ראשם, קצץ זנבם, להד״ם. לא רק ביטול חובת הגיוס (באמצעות הסנקציות הפליליות למי שאינו מתגייס), ביטול חוק יסוד ממשלתי שהגביל את מספר השרים ל 18, ביטול החלתו של רשות השידור (אושר ביולי 2014, בספטמבר 2015 נדחה עד למארס 2016, בפברואר 2016 נדחה עד לאוקטובר 2016) – אלא גם ביטול חקיקה ממשלתית שהוכנס לתוכה מאמץ מרוכז.
השרה לימור לבנת, אשת ליכוד, הובילה יד ביד עם יו״ר ועדת החינוך עמרם מצנע את החקיקה של החוק להגנת הספרות והסופרים. הועדה עסקה בחוק הזה במשך שלוש שנים (!), בעקבות יזמה שהחלה בהצעת חוק פרטית של הח״כים יריב לוין (ליכוד), ניצן הורביץ (מרצ) וזבולון אורלב (הבית היהודי). ההצעה אומצה על ידי הממשלה, וקודמה, הן בועדות וגם בשיח הציבורי. בממשלה, בליכוד היו גאים בחקיקה הזו.
ב 31 ביולי 2014 הצביעה הכנסת בקריאה שניה ושלישית בעד החוק. בין המצביעים – מקרב חברי הליכוד, מפלגת השלטון, זו שמתווה את המהלכים הכלכליים, ספרותיים, חברתיים במדינה שלנו היו: יריב לוין, גילה גמליאל, גדעון סער, לימור לבנת, ראובן ריבלין, יולי אדלשטיין, משה יעלון ואופיר אקוניס. שרת התרבות מירי רגב, אז יו״ר ועדת הפנים של הכנסת, לא היתה במליאה. אין גם רישום שלה כמשתתפת בישיבות ועדת החינוך בנוגע לחוק הזה. היא לא תמכה בו ולא התנגדה לו. נכון יהיה לציין שלא היה לה זמן לעסוק בכך. החוק הזה לא היה חלק מן הפורטפוליו שלה.
ועדיין – מה ההגיון בליטול חוק, שהליכוד של שנת 2014 דחף ויזם ולבטל אותו באמצעות הליכוד של שנת 2016? יש אינספור דוגמאות לחרטות בנוגע למדיניות ולתהליכים, אך לרוב מדובר בחילופי הנהגה, הרכב קואליציוני השונה באופן דרמטי מקודמו. במקרה הנוכחי, הכנסת ה 20, היד המחוקקת היא גם היד המבטלת.
רגב היא זו שמינתה ועדה לבחינת יישום החוק, היא לא מעוניינת להמתין לתוצאות ההשלכות של החוק על השוק – וממהרת לבטל. חברי הועדה שהיא מינתה, חשים עתה (בדיעבד) כבובות על חוט בהצגה של השרה.
המהלך המוזר הזה של רגב – מי חיפש משילות ולא קיבל? לחוקק ולבטל, לחוקק ולבטל זו זו המשילות – הביאה את ח״כ מאיר כהן מיש עתיד לפנות ליו״ר ועדת הכנסת דוד ביטן (ליכוד) בבקשה למתוח איזה שהוא קו על פארסות ביטול החוקים.
״החל מתחילת כהונת הממשלה הנוכחית, אנו עדים לתופעה של ביטול חוקים רבים אשר נחקקו בממשלה הקודמת״ כתב כהן ״בראש שתי הממשלות עמד נתניהו לצערי אין מדובר בתופעה חדשה, אולם קשה להתעלם מכך שהממשלה הנוכחית הפכה זאת לשגרה….ביטול חוק לאחר תקופה כה קצרה שם את הכנסת ללעג ומכרסם באופן בוטה בעבודה העיקרית של המחוקק… זה נדבך נוסף ומסוכן בתהליך הפגיעה בדמוקרטיה.. אני מבקש לקיים דיון בועדת הכנסת בעניין ביטולי חקיקה.״
כהן ממשיך במכתבו ומציע שועדת הכנסת תשנה את תקנון הכנסת כך ש ״לא יתאפשר ביטול או שינוי מהותי של חוק בתקופה של 5 שנים הראשונות לחקיקתו, אלא בהסכמה של שני שליש מחברי הכנסת״.
אולי זאת המטרה: לשכנע את האופוזיציה לסנדל את עצמה. תראי איזו סערת אלוהים יש על סעיף היציבות של מתווה הגז. למעשה, מה שמציע מאיר כהן הוא חוק יציבות לחוקים.[1]
חלק מהחוקים שבוטלו, היו חוקים רעים. חלק חוקים טובים. כולם נולדו מתוך פשרה קואלציונים כלשהי, ולא הייתי רוצה לחשוב על חוקים כמו “גירוש חובה למי שלא מספיק ימני” [2] שיעברו במחטף כלשהו, ואז אי אפשר יהיה לבטלם בלי 80 ח”כים.
[1] כן, מתווה הגז הוא ל-10 שנים, ואין כל אפשרות לגעת בו, אבל 80 ח”כים זה כמעט אותו דבר.
[2] או כל חוק הזוי או מוטעה אחר – לדוגמא חילוט רכב שנהג בו שיכור, תשלום מיסים רטרואקיבי לעמותות שקיבלו מימון זר מכיסי הפעילים ישירות ולא מנכסי העמותות.
כמה אופייני שח”כ מהמפלגה הכי פחות דמוקרטית בכנסת – מציע חוק לא-דמוקרטי.
אני יודע שהרעיון של ביטול חוקים (בעיקר כאלה שמקובלים על הברנז’ה), הוא בלתי נתפש, ע”י אלה שמתקשים להיבחר, ובטעות יצא שחוק שתמכו בו, הצליח לעבור – אבל הממשלה הנוכחית א-י-נ-ה הממשלה הקודמת, ומאיר כהן אמור לדעת זאת, שכן הוא חימם כסא בממשלה הקודמת, בעוד שכעת הוא מדקלם את הטקסטים של יאיר כח”כ מן השורה.
חוק הספרים היה בזיון וכתם ברקורד של כל מי שתמך בו משורות הליכוד. ביטולו הוא לא רק מחוייב המציאות ממדינה הרואה עצמה כמדינה לא-בולשביקית, המקדמת ערכי שוק חופשי – אלא גם כמדינה המקדמת קריאת ספרים בידי אזרחיה, ולא רק ספרים של “אנשי הרוח הרגילים”, שבאופן טבעי היו היחידים מבין הסופרים שהפיקו תועלת מהחוק המגעיל הזה.
ביטולו של חוק מטופש, גם אם עברו שתי שניות מרגע חקיקתו, עדיף לאין שיעור, על המשך קיומו, רק בגלל שמישהו חושב שביטול חוקים “מהר מדי”, עלול להיראות לא טוב.
בכל מקרה, לא צריך להרגיש רע מביטול חוקים – עם קצת מזל, בקרוב יעברו הרבה חוקים שאת לא תאהבי, ויהיה נחמד לראות אותך מקדמת רעיון של שריונם לחמש שנים, כפי שהציע הסנשו פנשו של המנהיג-עד-2023 , בשם הדמוקרטיה, כמובן…
חוק הספרים כל כך מטומטם. כל כך מנותק מהעם.
גם ככה מי שכבר קונה ספר, חושב 3 פעמים קודם לכן, בעיקר בגלל המחיר. אז הלכו ועשו חוק שהמחיר יהיה עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר יקר.
הקטע הכי מטומטם הוא כזה:
אתם רוצים להגן על יוצרים צעירים? סבבה. לכו על זה.
אבל מה אשמים הספרים המתורגמים? למה ספר מתח באנגלית שתורגם לעברית לפני חודש לא יכול להמכר במבצע של 3/4 במאה??
מחזיק אצבעות לרגב ומקווה שהחוק הנואל הזה יבוטל וכמה שיותר מהר.
החוק נועד להגן לא רק על היוצרים אלא גם על המו”לים ומי שמועסק על ידם: עורכים, מתרגמים, מגיהים, מאיירים, עובדי דפוס, עובדי הפצה, שיווק, פקידי קבלה ומי שמנקה את המשרד.
השכר של כל אלה מגולם, בסופו של דבר, בעלות הספר.
בנוסף, כמובן, לתמלוגים לסופר (ישראלי) או זכויות תרגום (אם מתורגם).
ולמה להגן על המו”לים? כי רוב המו”לים בארץ הם מולים קטנים שצומצקי קרעו אותם במחיר (כלומר קנו את הספרים בהנחה מטורפת, אפילו פחות ממחיר עלות) – זאת למעט ההוצאות הגדולות שבבעלות צומצקי.
עלות של 80 ש”ח לספר (וזו עלות ממוצעת של מרבית הספרים החדשים) זה ממש לא הרבה. ספר הוא מוצר עמיד – לא מתקלקל ואפשר להשתמש בו שוב ושוב.
נכון שלתולעת ספרים כמוני זה בכל זאת יוצא יקר במצטבר – אז אני קונה אולי ספר חדש אחד בחודש ואין לי בעיה לחכות שנה וחצי לספר אחר ש”יתיישן” כדי לקנות בהנחה (או לקנות ישירות מהמו”ל בחנויות אונליין, במבצעי מימוןהמון, בדוכנים וכדומה).
החוק לא מושלם, בייחוד בכך שהוא לא מניח גבול לרמת ההנחה שרשתות הספרים דורדות מהמו”לים, אבל מכאן ועד לבטל אותו לחלוטין עוד אפילו לפני תום תקופת הניסיון? זה סתם מטופש
אל יתהלל חוגר כמפתח… בינתיים ההישג היחיד של מירי רגב (בעצמה בולשביקית לא קטנה) הוא הרגזת השמאלנים. עדיין לא ראינו אף אחד מבעלי הלטיפונדיות בקרנות הקולנוע, בתיאטראות ובוועדות מפריסי הפרסים והמענקים הולך הביתה. בחוק הספרים עשתה מעשה גרמן ומינתה וועדה (ביבי, מאחוריך). תרבות בפריפריה זה אוקסימורון. תרבות נוצרת רק בערים גדולות ורצוי שהמימון הממשלתי לא יעלה על זה שקיבל שקספיר.
משרד התרבות, בדומה למשרד החוץ, הוא בזבוז כסף טהור. למרבה הצער, הימין מורכב גם הוא מפוליטרוקים שנהנים מהאפשרות הגלומה ב”לצאת נדיבים” ולחלק כספים שלא שייכים להם.
מכיוון שהמשרד המיותר והמטופש לא עומד להתבטל, אני מוצא ניחומים בכך שלפחות יקצצו תקציבים מאלה שעשו שימוש בכסף לצרכי השמצת משלמי המסים שמפרנסים אותם. זו נחמה עלובה למדי, אני יודע, אבל נגזר שבכל מקרה ישפכו פה מאות מליונים על “אמנות”, אז מוטב שישפכו כמה שיותר מזה, הרחק מהישג ידה של הברנז’ה.
ואגב, למדתי שתיכון שני מחזות של שייקספיר – הוא בחלתי נסבל. אפילו יותר מחנוך לוין (שאת מחזהו “חפץ”, אני עדיין זוכר באימה – במיוחד הציטוט האלמותי “תלתל שובב, אגזור ואגזור”). אין ספק – שלוש השנים (בין י’ לי”ב) שבהם אולצתי “לצרוך תרבות מסוגה עילית”, השאירו צלקות.
זכותה של כנסת לכבול את עצמה ואת הכנסות העתידיות. כך עובדת שיטת הממשל שלנו. אבל כזה שינוי לא יכול להיעשות בתקנון הכנסת. נדרש חוק יסוד לעניין הזה. חוק יסוד שאנחנו מחכים לו כבר שנים ארוכות : חוק יסוד: החקיקה.
המפלגות החרדיות מתנגדות לכל קידום נוסף של החוקה בישראל (ואפשר להבין אותן אחרי מה שביהמ”ש העליון עשה על בסיס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), וקל להעריך שחוק יסוד החקיקה לא יעבור בקואליציות שנשענות עליהן.
כך שקל להעריך שמה שהיה הוא שיהיה, ואפשר רק להצטער על כך שהכנסת מחוקקת ומבטלת כרצונה של הממשלה, בלי הפעלת שיקול דעת עצמאי, ריבוני, של הרשות האמורה לייצג את הריבון האמיתי – העם.
אוי טל, באמת נפלת הפעם… חוק הספרים היה איום ונורא, הביא את סטימצקי לפשיטת רגל, ונלמד בבתי ספר למנהל עסקים בארץ על חשיבה אסטרטגית שגויה. מירי בנאדם דוחה, אבל לפעמים יש לה את זה – הפעם חייבים להגיד שהיא צודקת. לא היה צריך לחכות שנים לוועדה – זה היה יותר בקטע של זוג עיניים, ולחתוך מהר לפני שנידרדר עוד.
אני מקשר בין חוק הספרים ובין חוק ישראל היום. בשני המקרים המחוקק מנסה לצמצם את הקריאה שלנו…