הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
עלייתו של דונלד טראמפ כפוליטיקאי המוביל בפוליטיקה האמריקאית היא אירוע קשה לצפייה. מה יש בו, באדם הזה, שמושך רבים לתמוך בו ולהתלהב ממנו, לבחור בו ולחבב אותו? בלילות החורף של השבועות האחרונים פיתחתי הרגל מגונה. באמצעות אתר c-span (המקבילה האמריקאית של ערוץ הכנסת שלנו שבו החליטו מנהיגינו לחבוט לאחרונה) אני צופה בנאומי הבחירות. פוליטיקאים אמריקאים עבדו במשך שנים לפי נאום קבוע, Stump Speech המפורסם. טקסט שחוזרים עליו עשרות ומאות פעמים, עם בדיחות מתובלות פה ושם. תורת המסרים לימדה אותם שיש לחזור על אותם המשפטים בפני כמה שיותר אנשים כדי לבסס יציבות ונרטיב הגיוני.
טראמפ, לעומת זאת, מדבר מהראש, בלי חומרים כתובים, ואומר מה שבא לו. שולף. לכאורה זה סוד המשיכה. הציבור נוהה אחרי אדם בלתי מתוכנן. אבל זה לא סוד הקסם, אלא סוד הרוע. הטקסטים, הסגנון, המהות, תנועות הגוף, העיניים והפנים – כולן אומרות רשעות.
נכחתי פיזית באירועי הבחירות של טראמפ לפני חודש, שבהם אמר דברים מרושעים מגוונים. צפייה נוספת בנאומיו בימים האחרונים מראה כיצד הדמגוגיה משתכללת. השבוע הוא צווח על שחורים, חברי קבוצת Black Lives Matter, שנכנסו לאירוע הבחירות שלו כדי להפגין נגדו. “מה אתם? מקסיקנים? אתם ממקסיקו? תעיפו אותה. תעיפו אותה. החוצה החוצה”. הוא עמד על הבמה, הצביע עליהם בידו, אמר (אפילו לא רמז) שאותם שחורים הם לא אזרחים אמריקאים, אלא סוג של מסתננים, מי ישמע, אנשים שחצו את הגבול. האם שחור הוא אוטומטית פושע חוצה גבול? האם מקסיקני חוצה גבול אינו אדם? אצל טראמפ הכל נכנס בקטגוריית הכפשה אחת גדולה. ״תעיפו אותם, הוא צעק למאבטחי השירות החשאי כאילו שהם עבדיו הפרטיים.
הקהל שנכח שם צווח בהתלהבות. אפשר לחשוב שמקסיקו מעבר לגבול היא אויב. כאילו ארצות הברית ומקסיקו אינן שותפות סחר, בעלות גבול ויחסים טובים. כאילו מקסיקו לא סייעה לארצות הברית אחרי התקפות הטרור של 11 בספטמבר והוריקן קתרינה. כאילו אין למדינות יחסים הדדיים.
יש משהו באנטי־גיבור, דמות קשה ואנטיפת – שמושך אליו אנשים. יש דמויות נוספות כאלה סביבנו. נניח זמר מפורסם כמו אייל גולן. כולם הבינו שהוא משתתף במעשים בלתי מוסריים, ובכל זאת הם נוהים אחריו ומפרגנים לו על קולו המיוחד. הוא מציג עצמו כמוסרי. אז מה אם אין לכך קשר למציאות? אפשר לחשוב על עוד דוגמאות. אורן חזן, כדוגמה נוספת, הוא איש שמשפיל פוליטיקאית עמיתה נכה ומצליח לשכנע חלק מן הציבור שהוא קורבן תם. או למשל הצל, יואב אליאסי, אדם שטוף שנאה הן בפרסומיו ברשתות והן כפי שיצא לי לראותו בהפגנה.
הנה שיטה פוליטית: היה רע ככל יכולתך. נפק פרובוקציות בשרשרת, אמור ועשה דברים שערורייתיים וככל שייווצר רעש רקע, אף אחד לא יצליח לחלץ את האמת ואת הכוונות הטובות מתוך אדי ההבל. ערך אמירת הטוב נמצא בירידה. ערך אמירת הרוע נמצא בעלייה.
* תודה לחברתי תמר גוטמן על הראייה של הדברים והמחשבה הבהירה
טראמפ, אייל גולן, אורן חזן, הצל, מדוע דרך רשעים צלחה? בגלל הכיבוש כמובן. ואיך שפתי צדיק ירעו רבים? הנה כך: “אפס, זבל, תמות”, “קודם זובור אחר כך גזנגה”.
ישפט טראמפ לעבודות שרות במרק לוינסקי.
טל, אני לא ממש מסכים איתl פה.
אני חושב שלהרבה אמריקאים נמאס מהשפה המכובסת והפוליטיקלי קורקט האמרקאי וגם נמאס מהמפלגה בצורה הנוכחית שלה – שפשוט חייה כדי לריב עם הדמוקרטים ולא מציעה שום דבר ולא מובילה שום מהלך.
כל המפלגה היא בכיסים של בעלי הון כאלו ואחרים (גם הדמוקרטים)
הם גם מרגישים שמדינה שלהם לא מנוהלת הייטב- ופתאום יש להם מועמד אומר להם שבוש היה נשיא רע (דההה) ושמדינות החוץ שלהם היא בדיחה.
תכלס אומר להם את האמת.
הנקודה שהעלת על black live matter – אולי הוא צחק עליהם וגירשם אותם כי הם באו לעשות פרובוקציה והוא לא בדיוק המועמד שיפול או יגמגם בפרובוקציות מטופשות כאלו.
אני לא חושב שהוא מאוד נחמד אבל גם בן גוריון או ברק היו נחמדים …..
אני חושב שהוא אדם קשה לעיכול במיוחד למי שחיי פולטיקה יום יום כמוך.
טור נוקב, מתון, ללא בדל של התלהמות פאשיסטית שלא למדה את הלקח ומזכירה ימים אפלים. נכון, המילה “צווח” מופיעה כאן פעם אחר פעם, ועלולה לרמז על כך שאין כאן בדיוק פרשנות מאוזנת, אלא פמפלט נלהב ולהוט להכפיש, אבל מרגע שהשווית בין טראמפ לאייל גולן (סחתין, אגב, מבין מיליארדי תושבי כדור הארץ, אכן בחרת בהשוואה סופר-מקורית), לא נותר אלא להרכין ראש בהכנעה בפני עוצמת הטיעונים.
נכון, יהיו מי שיגידו שהארגון “חיי שחורים נחשבים”, הוא התארגנות עלובה שכל תכליתה לקשור את הידיים לגופי אכיפת החוק בארה”ב, בשם גזענות מומצאת שמיוחסת להם במקרים שבהם עבריינים אלימים, לא שרדו את המפגש עם המשטרה, עבריינים שצבע עורם היה שחור.
הכעס של טראמפ על הארגון הזה (ששנוא גם ע”י ליברלים פרוגרסיביים למהדרין, שדווקא מאוד מעוניינים שהמשטרה תאכוף את החוק ללא חשש מקשירת ידיים ע”י רקליטים של עבריינים אלימים), מומצא או אותנטי – הוא כעס כללי. ההפגנה האדיוטית של הארגון הזה בעצרת של טראמפ, נראית כאילו טראמפ הזמין אותה, שכן יש לו רק מה להרוויח ממנה. רוב הציבור בארה”ב עדיין מעדיף שוטרים על גנבים, עדיין מעדיף ששודדי תחנות דלק שתוקפים שוטרים, יהיו אלה שייהרגו, ולא השוטר המותקף. נכון, זה מאוד לא PC, ואין ספק שבניו המפשייר פגשת תומכי סנדרס והילארי שחושבים אחרת – אבל אם הבחירה בנובמבר תהיה על השאלה, מי המועמד שמוכן להביע תמיכה בארגון הנקלה הזה – הרי שלהילארי תהיה בעייה, אפילו שהיא אישה וכולנו רוצים שהיא תיבחר בגלל זה, גם אם תשלח במייל את שמות כל סוכני הCIA ישירות למוסקווה…
טל, בוא נקרא לילד בשמו. התואם טראמפ בסביבה שלנו אינו אייל גולן, אלא ביבי. אין הבדל גדול בין דבריו של טראמפ על שחורים ומקסיקנים לדבריו של ביבי על ערבים ושמאלנים. שניהם אומני פוליטיקה השנאה, השיסוי, הקיטוב והתיעוב.
לצערי הדמות ההיסטורית שטראמפ הכי מזכיר לי זה היטלר.
איזו אסוסיאציה מקורית ומפתיעה.
כלל לא אופיינית למחנה שלך…
גם הקישור לנתניהו תפס אותי לא מוכן- רעננות המחשבה שלכם מדהימה בכל פעם מחדש.
מה הקשר בין טראמפ להיטלר??? נו באמת….
ועוד לביבי…. פחחחח
קראתי איפשהו שבשפת גוף הוולוגרית+ קסם אישי שלו- הוא מזכיר מאוד את מר מוסוליני.
מעניין.
Black Lives Matter
זה לא “שחורים”, אלא קבוצה קיצונית ואלימה משמאל הדוגלת (מעשית) באלימות איומים וסתימת פיות.
No platforming וכו’
גם משמאל רבים מזועזעים מהם
אינתיפאדת הסכינים הגיעה לאירופה
http://www.breitbart.com/london/2016/03/03/police-officer-slashed-by-15-year-old-girl-in-isis-inspired-attack/
התמיכה בטראמפ היא מחאה. מחאה נגד מערכת פוליטית שהתנוונה. אנשים מרגישים שקולם לא נשמע והתסכול התפרץ בתמיכה בטראמפ שהצביע על הקילקולים. מי שלא תומך בטראמפ צריך להציע גם אלטרנטיבות להתמודדות עם מערכת פוליטית משותקת.
הנסיונות להפוך את טראמפ למפלץ אולטימטיבי, רק מחזקת את תומכיו (שבאו מתסכול) והיא תוציא לקלפיות כאלה שלא הצביעו עד כה אבל יגיבו לדורסנות של הממסד.
אפשר להשאר עניניים ולהתייחס למה שבעייתי בהתנהלות שלו. להתייחס להדרכי התמודדות עם הבעיות, אבל ההתקפות ההיסטריות נגדו יחזקו אותו בעוד תומכים. כמו שהיה עם נתניהו.