ד״ר יגאל נוימן: המהפכה של ברני

פוסט אורח מאת: ד״ר יגאל נוימן, כלכלן, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד, מורה מן החוץ בבי”ס אריסון למנהל עסקים במרכז הבין-תחומי ובפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב

הניתוח הקודם של ד״ר נוימן בפלוג

הבחירות המוקדמות בארצות הברית מציגות, בשלב זה, חמישה מועמדים עיקריים: הילארי קלינטון וברני סאנדרס במפלגה הדמוקרטית, ודונאלד טראמפ, טד קרוז, ומרקו רוביו אצל הרפובליקנים. יודגש מראש שעדיין מוקדם מאוד כדי לקבוע שלמועמדים אחרים אין סיכוי, אולם בשלב זה אלו הם פני הדברים. למרות שחמשת אלו מתחלקים באופן טבעי לפי מפתח מפלגתי, שני דמוקרטים ושלושה רפובליקנים, מהרבה בחינות מדובר פה באחד מול ארבעה.

סאנדרס מגיע מהאגף הסוציאליסטי של המפלגה הדמוקרטית; למעשה הוא ממוקם שמאלה מהמפלגה הדמוקרטית (ולא רק מהמיינסטרים שלה), כך שברוב שנותיו בבית הנבחרים ובסנאט הוא הזדהה כעצמאי ולא כדמוקרט. בכל המערכות הפוליטיות שלו מאז 1981 (סנאט, בית הנבחרים, למושל ורמונט ולראשות עיריית ברלינגטון) התמודד סאנדרס כעצמאי – I-VT, כלומר, independent, עצמאי מורמונט – ולא כנציג המפלגה הדמוקרטית.

לבחירה הזו יש משמעות פרקטית והצהרתית: פרקטית, משום שכעצמאי סאנדרס לא התמודד בבחירות המוקדמות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת הסנטור מורמונט; והצהרתית, משום שכסנאטור עצמאי סאנדרס לא הרגיש עצמו מחוייב לעמדות המפלגה הדמוקרטית אלא הכריז שהוא שוקל כל הצבעה לגופה. בפועל, כמובן, היו הצבעותיו דומות מאוד לאלו של סנאטורים דמוקרטיים; כך למשל חישב מישהו שכסנאטורים הצביעו קלינטון וסאנדרס בצורה זהה ב-93% מן ההצבעות. לכן גם לא העמידה המפלגה הדמוקרטית מועמד משלה מול סאנדרס בבחירות לסנאט, והניחה לו להתמודד ולנצח את המועמד הרפובליקני. רק בשנה האחרונה, לאחר שהחליט לרוץ למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, הזדהה סאנדרס כדמוקרט והרפרנס אליו השתנה ל– D-VT (כלומר, דמוקרט מוורמונט).

מבחינת הרפורמות החברתיות והכלכליות שהוא מציע, ועוד יותר מזה מבחינת המשנה החברתית שלו, ברני סאנדרס הוא יוצא דופן בנוף המועמדים לנשיאות ארצות הברית, ואפילו בנוף הפוליטי האמריקאי. הפוקוס של סאנדרס, כפי שמצטייר מהקמפיין שלו עד עתה, מצוי במערכת הרווחה האמריקאית (כשבתוכה נכללת מערכת הבריאות), במערכת המיסוי, ובבנקים הגדולים.

מערכת הבריאות.

גם אחרי רפורמת אובמה-קייר, מערכת הבריאות האמריקאית אינה שונה מהותית מהמצב הקודם. כבעבר, ביטוחי הבריאות הם פרטיים וברובם מבוססים על תכנית שמציע המעביד; יש שוני מהותי בין ביטוח לביטוח, ובגדול מי שמשלם יותר מקבל יותר. החידוש העיקרי של אובמהקייר הוא שכיום המדינה מחייבת את אזרחיה להיות מבוטחים בביטוח פרטי מינימלי ומשיתה עליהם סנקציות כלכליות אם אינם עומדים בכך, בעוד שלפני אובמהקייר לא היתה חובת ביטוח. כדי לאפשר לאזרחים לעמוד בדרישת החוק, מחייבת תכנית אובמה-קייר את חברות הביטוח להציע תכניות ביטוח בריאות זולות יותר (ומקיפות פחות) ואת המדינות להציע ״בורסות״ (healthcare exchanges) על מנת להנגיש את תכניות הביטוח השונות לאזרחים.

יש דמיון מסוים בין אובמה-קייר לבין התכנית שהילארי קלינטון קידמה ב-93 ו-94 בהיותה הגברת הראשונה של ממשל קלינטון. ואכן, קלינטון רואה במצב הנוכחי פתרון לא רע; היא כמובן מציעה שיפורים ושינויים מסויימים, אבל בגדול המתווה של אובמה-קייר מקובל עליה. לעומתה, המועמדים הרפובליקניים מתחרים זה בזה בגידופים ובחרפות שהם מרעיפים על אובמה-קייר; לא ברור אם המעשה הראשון שהם מתחייבים לעשות כנשיאים הוא שיחת טלפון לבנימין נתניהו או לפעול במלא הכח לביטול אובמה-קייר, אבל ברור ששניהם יקרו ביום הראשון שלהם בחדר הסגלגל. עם זאת, ההבדלים בין קלינטון לרפובליקנים בשאלת מערכת הבריאות מחווירים יחסית להבדלים בין ארבעתם לפתרון השונה בתכלית של ברני סאנדרס.

הפתרון של סאנדרס, שנשמע טבעי לאזניים ישראליות המורגלות במערכת בריאות ממלכתית, הוא בכל זאת רדיקאלי במונחים אמריקאיים. בז׳ארגון האמריקאי נקרא הפתרון של סאנדרס single-payer, כלומר משלם יחיד. המדינה תגבה מס בריאות נפרד מכל האזרחים ובתמורה תספק שירותי ביטוח בריאות זהים לכולם באמצעות סוכנות הבריאות הממשלתית שכיום מספקת שירותי בריאות לפנסיונרים (מדי-קייר).  כמובן שמי שרוצה ביטוח טוב יותר יכול לממן זאת בנפרד באמצעות ביטוחים משלימים. בקווים כלליים, זהו כמובן המצב השורר בישראל (שבה המדינה משלמת לחברות הביטוח (״קופות חולים״) עבור תכנית ביטוח אחידה (״סל הבריאות״) וברוב הדמוקרטיות האירופאיות; אולם אפילו נשיא אמריקאי בשיא כוחו כמו אובמה ב-2009 ותחילת 2010, עם רוב דמוקרטי מוצק בבית הנבחרים ורוב חסין–פיליבסטר בסנאט (60 סנאטורים עד מותו של טד קנדי) לא העז להציע תכנית כזו, ובמקום זה הסתפק במה שלימים נודע כאובמה-קייר.

במילים אחרות, יחסית למצב הקיים במערכת הבריאות האמריקאית, מציעה קלינטון צעד קדימה בכיוון הנוכחי ומציעים הרפובליקנים שינוי כיוון וצעד אחורה. לעומתם מציע סאנדרס מהפכה של ממש: לא אבולוציה אלא רבולוציה, במסגרתה הוא מציע לצעוד צעד נחשוני למצב שבו מכירה המדינה שחובתה לספק ביטוח בריאות לאזרחיה ושבריאות היא זכות טבעית ולא פריבילגיה.

מדיניות המיסוי

סאנדרס מציע שינוי מהותי במדיניות המיסוי על מנת לממן את התכניות החברתיות שלו ולהקטין את פערי ההכנסה בחברה האמריקאית. כרגע עומד המס ההכנסה הפדרלי השולי על 39%, ולכך יש להוסיף את מיסי ההכנסה שגובות המדינות, את מס המדי-קייר, ואת מיסי אובמה-קייר. גם את מתייחסים בזהירות להצהרותיו של סאנדרס כהצהרות קמפיין, מדובר גם כאן במהפכה. למשל, הצעה להעלאת מס ההכנסה הפדרלי בשיעור של בין 6% ל-15% על הכנסות שמעל $250,000. קל לתאר את ההשלכה של תכניתו של סאנדרס על האחוזונים העליונים של המשתכרים, ששילמו עד עתה כחצי מהכנסתם השולית כמס, ועתה יידרשו לשלם סכום גבוה הרבה יותר; למשל, המס השולי בקליפורניה, לפי הצעתו של סאנדרס, צפוי לעלות מה-52% לאיזור ה-70%, תלוי בפרטים הקטנים. גם כאן, ההצעות של הילארי קלינטון (פחות או יותר שימור המצב הקיים, עם העלאת מיסים מסוימת על האחוזונים העליונים בחברה האמריקאית) ושל המועמדים הרפובליקנים (הורדת מיסים) דומות זו לזו הרבה יותר מאשר להצעתו של סאנדרס.

הבנקים הגדולים

נדמה שאין תחום בו השוני בין סאנדרס לשאר המועמדים גדול יותר מאשר וול סטריט ומערכת הבנקאות. סאנדרס, כך נדמה, רואה בוול סטריט מקור כל הרוע בחברה האמריקאית: הבנקים הם אלו שיצרו את פערי ההכנסה, הבנקים הם אלו שמשחיתים את הערכים, הבנקים הם אלו שמסיטים את השיח הציבורי ממה שחשוב לאזרחים, וכן הלאה.

הרפורמות שהוא מציע מטרתן להחליש את כוחה של המערכת הבנקאית, בין היתר על ידי הגבלת כוחם של הבנקים הגדולים וניסיון לפירוקם בחקיקה. גם כאן, בולט השוני בין סאנדרס, שמסרב לקבל תרומות מבנקים ושמנסה לפרק את המערכת ולבנותה מחדש, אולי ברוח חזונו של נביאנו ירמיה: ״הנה הפקדתיך היום על הגויים ועל הממלכות, לנתוש ולנתוץ, ולהאביס ולהרוס, לבנות ולנטוע״ אל מול קלינטון, שמקבלת תרומות מבנקים ומעובדיהם, ושמנסה לחיות במסגרת המערכת הקיימת ולא לפרוץ אותה, ומול המועמדים הרפובליקנים שעמדותיהם בנושא זה דומות יחסית לאלו של קלינטון.

בהקשר זה חשוב לציין במיוחד את דבריו של לויד בלנקפיין, מנכ״ל גולדמן סאקס, שבראיון לרשת הטלוויזיה CNBC אמר בשבוע שעבר שבמועמדותו של סאנדרס טמונים הזרעים של משהו מסוכן (במשתמע: לאמריקה ולאורח החיים האמריקאי). עבור חלק מסוים מהציבור האמריקאי, התנגדות של גולדמן סאקס למועמד כלשהו היא בגדר המלצה שאין טובה ממנה על אותו המועמד.

אין לנתק את גישתו של סאנדרס לוול סטריט מן המשבר הפיננסי של 2008/9, שרוב האמריקאים מאמינים – בצדק יחסי, יש לומר – שקרה באשמת הבנקים הגדולים. סנדרס מסביר באירועי הקמפיין שלו, כיצד הבנקים פישלו בענק והציבור הרחב ממשיך לשלם ולממן את החובות שלהם. 

קשה לתאר רעיונות כאלו זוכים לפופולריות בארצות הברית ללא המשבר והזעם הציבורי שהגיע בעקבותיו. זכור במיוחד הראיון שנתן הנשיא אובמה בדצמבר 2009 ובו התייחס לכפיות הטובה של הבנקאים (the fat cats interview). אם אכן ייבחר סאנדרס, יהיה אפשר לדמות את המשבר הפיננסי למלחמת יום הכיפורים, את בחירתו של אובמה במקום בוש לבחירתו של רבין במקום גולדה, ואת עלייתו של סאנדרס לשלטון למהפך של ׳77, שבמובנים מסויימים היה תגובה מאוחרת לשבר שהביאה המלחמה.

סיכום

יש גם שוני מהותי בין סאנדרס לבין ארבעת המועמדים האחרונים בתחום שבו נראה כי סאנדרס אינו מתמקד כלל וכלל – תחום יחסי החוץ והביטחון הלאומי. נדמה כי סאנדרס אינו מתעניין בתחום, ובוחר להפנות את כל מרצו לשיפור מצב החברה האמריקאית מבפנים. זוהי כמובן פריבילגיה של מעצמת על, שיכולה להסתמך על העוצמה הקיימת שלה עד כדי בדלנות. לעומתו, ארבעת המועמדים האחרים מכירים, כל אחד בדרכו, במחויבותה של ארצות הברית לאינטרסים הגלובליים שלה ולבעלות בריתה השונות. יתכן שמהבחינה הצרה שלנו כישראלים זהו ההבדל המהותי ביותר בין המדיניות שסאנדרס צפוי לקדם כנשיא לבין זו של ארבעת מתחריו; גם כאן, למרות יהדותו של סאנדרס ועברו בקיבוץ שער העמקים, מדובר כנראה ברבולוציה ביחס למצב ששרר ביחסי ארצות הברית–ישראל מאז הפך לינדון ג׳ונסון את ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל ב-1967.

בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא האם רעיונותיו הסוציאליסטיים של סאנדרס יצליחו למשוך אחריהם רוב בקלפי בנובמבר, או שהוא יהיה הערת שוליים נוספת בשורה הארוכה של מתמודדים בפריימריס שלא זכו להצלחה אלקטורלית ולהשפעה ממשית על השיח הציבורי.

למרות ההצלחה המסחררת (יחסית לציפיות המוקדמות) של סאנדרס בבחירות המוקדמות, יש סיבה טובה להיות סקפטיים. ראשית, הוא נוחל הצלחה מזערית בקרב לא–לבנים, ציבור שחלקו היחסי באוכלוסיה הולך וגדל עם השנים. שנית, בארצות הברית, שהאבות המייסדים שלה דגלו בממשל מרכזי קטן וציינו במיוחד שכל נושא שלא נמסר במפורש בחוקה לאחריות הממשל הפדרלי יוותר באחריות המדינות, יש עדיין התנגדות מהותית להגדלה המשמעותית של הממשל הפדרלי שנדרשת לצורך יישום רעיונותיו של סאנדרס.

תוספת שלי (טל): באירועי הקמפיין של סנדרס מדברים על ההשפעה של הקמפיין שלו מעבר להתמודדות הנוכחית. מספר פעילים ששוחחתי אמרו שלהערכתם גם אם הוא לא יצליח להביס את קלינטון, הוא בהחלט הוכיח שיש מקום גדול למסרים ולרעיונות שלו. המילה סוציאליזם לא תהיה גסה יותר. במה זה עשוי לבוא לידי ביטוי? במועמדים איזוריים, המתמודדים על מקומות בבית הנבחרים וירוצו על פלטפורמה רעיונית השאובה מדף המסרים של סנדרס.

בנוסף, לבכירי המפלגה הדמוקרטית מתגנב חשש קל שהפסד של סנדרס יביא לאכזבה רבה של קבוצות גדולות במפלגה הדמוקרטית. האכזבה יכולה להגיע עד כדי החרמה ואי-השתתפות בבחירות שלא לדבר על התנדבות וסיוע למען מי שרואים כמועמדת המובטחת של המפלגה הדמוקרטית, קלינטון. גם על יחס שלילי מן הסוג הזה עליהם לחשוב.