היא ויתרה על חיים משותפים עם בן זוגה וילדיה כדי לדבוק בעם הבורמזי, ישבה במעצר 15 שנה, חוותה ניסיון התנקשות, ובשבוע שעבר ניצחה בבחירות לנשיאות במיינמאר. סיפורה הבלתי נתפס של זוכת פרס נובל לשלום אונג סאן סו צ’י
גם אחרי 15 שנה של מעצר בית, חלקו למשך שנים רצופות, וגם אחרי ניסיון התנקשות, אונג סאן סו צ׳י מעולם לא הרימה ידיים מעולם. היא לא קיבלה את הצעת החונטה הצבאית השולטת במיינמאר לזכות בשחרור בתמורה לכך שתעזוב את המדינה ולא תשוב אליה לעולם. “אני מעדיפה להישאר סגורה כאן עבור בני עמי”, היא אמרה אז וויתרה על חיים משותפים עם בן זוגה וילדיה כדי לדבוק בעם הבורמזי, דבר שהפך אותה לפופולרית אף יותר.
בפעם הקודמת בה נבחרה ברוב סוחף של 59%. ב-1990 הצלחתה הובילה לחיזוק האחיזה הצבאית של החונטה במדינה. תוצאות הבחירות בוטלו וסו צ׳י נשלחה למאסר בית ברנגון. שנה לאחר מכן היא זכתה בפרס נובל לשלום ולא הגיעה לטקס. את סכום הנובל, 1.3 מליון דולרים, היא הפקידה בקרן לטובת הבריאות והחינוך של העם הבורמזי והודיעה כבר אז כי היא בוחרת בדרך לא אלימה להוביל את השינוי.
אלכסנדר וקים אריס, בניה של סו צ׳י, היו בני 15 ו-11 ב- 1988 כשעזבה את אוקספורד ונסעה לסעוד את אמה החולה בבורמה (היום מיינמאר). בעלה, מייקל אריס ההיסטוריון הבריטי (ממוצא קובני), נותר עם הבנים. סו צ׳י, בתו של אן סאן, מי שייסד את הצבא המודרני של בורמה וניהל את המו״מ לעצמאותה, ידעה מה המשמעות של לגדול ללא הורה בבית. כשהיתה בת שנתיים נרצח אביה על ידי מתנקשים פוליטיים.
סיפור ההקרבה האישי שלה הוא בלתי נתפס. עוצמה פוליטית מגולמת באישה אחת, שמובילה, בבדידות מזהרת מביתה ברנגון, שינוי דמוקרטי עצום ואיטי במשך עשרות שנים. הסבל ליווה את משפחתה תקופה ארוכה ועם שיבתה לבורמה ב-1988 היא הצטרפה לתנועה הפרו-דמוקרטית.
בעלה אריס הגיע לביקורים מועטים עד שב-1995 הם התראו בפעם האחרונה. ב-1997 הוא חלה בסרטן הערמונית והחונטה הצבאית סירבה לאפשר לו להצטרף לאשתו בבורמה. סו צ׳י חששה לצאת מהמדינה לבקר אותו, פן לא יתנו לה לשוב, ועל אף התערבויות של כל מנהיגי העולם, כולל מזכ״ל האום דאז קופי ענאן והאפיפיור, אריס מת ב-1999 בבריטניה. חמש פעמים בלבד ראה את אשתו בין השנים 1988 עד למותו.
״כאמא, ההקרבה הגדולה שלי ביותר היתה שני הבנים שלי״, אמרה סו צ׳י בראיון נדיר בתחילת תקופת המעצר. ״אבל תמיד הייתי מודעת לכך שאנשים אחרים ויתרו הרבה יותר ממני. לעולם לא אשכח את חבריי שיושבים בכלא וסובלים מנטלית ופיזית בזמן שבני משפחותיהם חשופים מבחינה בטחונית לשלטון רודני״.
ב-1990, כשהיא עדיין תחת מעצר בית ברנגון, קיבלו שני בניה את פרס נובל לשלום בשמה, אך דבר לא עזר. עם השנים, הוקלו תנאי המעצר שלה והחל משנת 2011, הגיעו בניה לבקר אותה במיינמאר.
יחד עם זאת, נצחונה הסוחף בבחירות בשבוע שעבר לא יאפשר לה להכנס לתפקיד נשיאת המדינה באופן מיידי. נגד סו צ׳י שונתה חוקת המדינה כך שמועמד שבן זוגו או ילדיו אינם חיים במיינמאר, פסול מלכהן. כדי להוביל שינוי חוקה, על סו צ׳י לפעול לשינוי כאשר היא יושבת בחוץ לעת עתה.
בבחירות בראשית השבוע השתתפו כ-30 מליון איש. תוך זמן קצר אחר הבחירות הודו ראשי המפלגה השלטת, Union Solidarity המחוברים לחונטה הצבאית כי נחלו הפסד פוליטי. הנשיא תיין סיין ניהל קמפיין המבוסס על כישורי ההנהגה והמשילות שלו. בעל הנסיון צריך להמשיך למשול, הוא טען. הבטחת הבחירות המרכזית שלו היתה יציבות.
הקמפיין של סו צ׳י התמקד בחיזוק שלטון החוק. כאמור, מפלגתה של סו צ׳יNational League for Democracy , השיגה ניצחון בבית המחוקקים וגם בממשלה, מה שאמור לאפשר לה, בכפוף לשינוי החוקה, להתמנות למנהיגת המדינה.
סו צ׳י פתחה בשבוע שעבר במהלכים איטיים של נסיון לפגוש את המנהיגים הצבאיים של המדינה ולאפשר העברת שלטון מסודרת. המטרה שלה, כך היא אמרה, להביא ל”פיוס לאומי״. מפלגתה הודיעה אתמול באופן רשמי כי הם המנצחים בבחירות, זאת על אף שאין עדיין הודעה מסודרת של ועדת הבחירות. ״הגענו לשלב חיוני למען כבוד האומה שלנו ולמען רצון העם, שניישם תהליך שליו ויציב״ .
מרגש. בעיקר השורה הראשונה “היא ויתרה על חיים משותפים עם בן זוגה וילדיה כדי לדבוק בעם הבורמזי”. באותה מידה ניתן היה לכתוב “היא הקריבה את ילדיה למען אמביציה פוליטית חסרת גבולות שנבעה מתחושת ‘מגיע לי’ עקב היותה בתו של קודקוד מיוחס”. זה יהיה נכון לפחות באותה מידה.
טוב, לא. זה יהיה הרבה יותר נכון, אבל מה זה משנה…
בבורמה/מיאנמר היה לנו מצב קלאסי מהסוג שכל ישראלי שצופה במלחמה בסוריה, מכיר היטב: שני צדדים מגעילים למדי שמנהלים מלחמת תעמולה זה כנגד זה.
סו צ’י, מומחית גדולה בתעמולה, סיפרה לנו על “15 שנות המעצר” (שיכלו להיגמר בכל שנייה שרצתה בכך, לו יצאה מהמדינה) בתוך הארמון של משפחתה. היא לא סיפרה לנו על הסכסוך ארוך השנים עם אחיה, שלא ממש התלהב מהאמביציה הגדולה שלה.
היא לא סיפרה לנו שמרוב “דאגה לעם הבורמזי” היא העדיפה להשאר בבית ולא לנסוע להיות לצד בן זוגה בעת שגסס (אחרי שגידל לבדו את ילדיהם, בעת שנסעה לארץ הולדתה בתקווה לקבל את השלטון שכמובן מגיע לה, כי אבא היה פעם איש חשוב).
סיפורים סוחטי דמעות על “ההקרבה הבלתי נתפשת” שלה, יכולים בתוך שנייה להיות מוצגים כ”תאוות כוח בלתי, עד כדי זניחת ילדיה, ואי הגעה לבקר את בעלה הגוסס”.
המשטר הצבאי היה מורכב מחלאות אדם. מי שמצפה מסו צ’י להפגין ליברליזם דמוקרטי, כנראה שיודע עליה ארך ורק מה שהתעמולה שלה פרסמה בשני העשורים האחרונים.
היא דמוקרטית בדיוק כמו המקבילות שלה בהודו (אינדירה גנדי), סרי לנקה (בנדרנייקה), אינדונזיה (סוקארנו-פוטרי), ופקיסטאן (בנאזיר בהוטו – שאחרי רציחתה, הוחלפה בשלטוון ע”י בעלה…) שגם הן לא יותר מאשר נסיכות מבתי מלוכה, שזכותן לשלוט מבוססת על התקדים החשוב ש”אבא עשה את זה קודם”…
משווה ומעלה:
אבא של הנובליסטית היה מנהיג של אחת המיליציות הבורמזיות שעמד בראש מחתרת שסייעה ליפנים לכבוש את בורמה. לקראת סוף המלחמה, כשתבוסה היפנית היתה בלתי נמנעת חזר לזרועות הבריטים. בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בבורמה זכתה מפלגתו ב97% מהקולות (מי אמר דמוקרטיה ערבית?). הבריטים שלא התלהבו ממנו במיוחד דחפו מיליציה מתחרה לחסל אותו. יורשו או-נו הנהיג בבורמה משטר סוציאליסטי נוקשה והתעקש לקיים יחסים קרובים עם ישראל. או-נו היה ראש המדינה הראשון שביקר בישראל בשנת 1955 (בתקופת משה שרת). בן גוריון החזיר ביקור ב1961 ושילב בו שהיה של מספר ימים במנזר בודהיסטי. לבורמה היו יחסים קרובים עם ישראל מאז שהוקמה ועד לימים אלו. ספק רב אם יימשכו גם תחת נסיכת התקינות נפוליטית.
נכון, וכיפה אדומה בעצם רצתה שהזאב יטרוף את סבתא, אז היא גילתה לו בכוונה איפה ביתה, כי היא רצתה לרשת את המקום, לבנות עליו מלון ולהפוך לטייקון-נדל”ן.
ואת עבודת הפרך של סינדרלה אפשר לתאר כ”תאוות כוח עד כדי כך שהיא גרמה לאביה להתחתן עם אשה רעה, כדי לחיות חיים קשים עד שהיא תהפוך לנסיכה”.
גם את סיפור ההקרבה של יוני נתניהו אפשר לתאר כ”פוטו-אופ שקצת התפקשש רק כדי שאחיו יוכל לתפוס את השלטון על גבו”.
אורי, אתה חי באגדות.
טקסט מוזר. מצד שני, הוא חסך ממך את הצורך לרוץ לגוגל כדי להבין על מה לעזאזל אני כותב, בטרם תשפריץ את הפסואו-ציניות שלך. שכוייח, יואב – ייתכן שעלית פה על שיטה שתאפשר לך להספים מבלי לחשוף כמה מעט אתה יודע…
אורי,
הרי זו בדיוק הבעייה שלי וכנראה גם של יואב איתך. למרות שאתה כנראה בעל ידע רב, כמויות הלעג והאיבה מסתירות את זה.
.
אם אתה כותב מכאן מתוך איזשהו רצון לנהל תקשורת עם אנשים אחרים, שווה לך לשים לב לתגובות כמו זו. אפשר לדבר על דעות שונות, אפילו שונות מאוד. אבל קשה לעשות את זה יחד עם עוצמה כזו של כעס כמו שאתה מביא.
.
מה דעתך?
יהל, אני מסכים לגמרי למה שכתבת, אבל מה לעשות ואני לא פציפיסט, ואין לי כל עניין להפנות את הלחי השנייה.
כאשר אני מקבל תגובה אבסורדית מהסוג שקיבלתי פה, אין לי אפשרות להגיב אליה ברצינות, כיוון שכמור, אין לה תוכן.
אם ימצאו אצלי שגיאות, אין לי כל בעייה להודות ולתקן – אבל כאשר הטענות שלי לא מוצאות חן בעיני מישהו, אך אין לי הידע הבסיסי לערער עליהן, ועל כן הוא מנסה להריץ עליהן משהו שנראה לו כמו דאחקה שנונה, אני נאלץ לענות.
אני מבטיח ומתחייב להגיב עניינית למי שכותב ענייני, אפילו לגולש/ת הנחמד/ה שהתחזה לי והכריז בשמי על פרישה והתפקדות למרצ (ברגע שראיתי שכתוב שם על התפקדות למרצ ולא לרשימה המשותפת, מייד ידעתי שזה לא אני…).
LOL. בדיחת השנה. “אם ימצאו אצלי שגיאות, אין לי כל בעייה להודות ולתקן”.
לא, יואב. בדיחת השנה, זה כשאתה כותב את זה. כשאני כותב את זה, זו הצהרה שאני מעריך שהסיכויים שאדרש לה, הם מאוד נמוכים…
לא אורי, כשאני כותב את זה אני גם מתכוון לזה, ויש לי הוכחות הסטוריות. אבל רגע, אני צריך להסביר לך מה זה “הוכחות”…
אני מבין בדיוק מה אתה כותב. קוראים לזה “טרול”. לא משנה מה טל תכתוב, אתה תנסה להוכיח שהיא טועה, בעיקר כדי לקרוא את דבריך שלך ולהתענג על השנינות. לא משנה שממשלות בכל העולם – כולל ממשלת ישראל – מעלות על נס את סו צ’י ומהללות את עמידתה בעד זכויות האדם והדמוקרטיה. כולם כולם שטופי פרופגנדה ורק אורי יודע את האמת. ברור. אובייקטיבית. ומגוחך להתווכח על זה. ומה זה בכלל ה”זכויות אדם” הזה, זו סתם המצאה אנטישמית.
כשקבלה את פרס אלי ויזל מטעם מוזיאון השואה בארה”ב, אמר אלי ויזל:
“Aung San Suu Kyi is an extraordinary woman whose battle for her people’s freedom remains an inspiration to many others. Few leaders have done so much, for such a long period, for the honor of true democracy. The Museum’s decision to honor her will remain a source of pride to those who believe in memory’s power to vanquish injustice.”
אבל מי זה האלי ויזל הזה, סתם שונא ישראל שניזון מתעמולה שקרית. מי הוא לעומת ה-אורי?
וגם כשהקונגרס האמריקאי החליט פה אחד – בהצבעה של 400 מול 0 ובחתימתו של אהובך ג’ורג’ בוש – להעניק לה את מדלית הזהב של הקונגרס – זה כמובן כי כל 400 אנשי הקונגרס הם שמאלנים עוכרי ישראל, סרטן בגב האומה. איש מהם לא יודע את מה שאורי יודע. אפילו לא אחד.
חלש להחריד. כל הזמן לחפש בגוגל ציטוטים על סו צ’י, וזה כל מה שגירדת? יואב, איכשהו אתה מצליח להתדרדר – הישג לא מבוטל, בהתחשב במקום הנמוך למדי שהתחלת ממנו…
אני שמח שאתה מצליח למצוא על מה לשבח את בוש ואת אלי ויזל (שבא לנאום של ביבי – זה שהפריע לאובמה וגרם לחורבן היחסים עם גדול מושיעי האנושות אי פעם), אבל גם לאנשים חיוביים מותר לטעות – בדיוק כמו שאתה עשוי להפגין ידע כללי מתישהו. זה לא קורה הרבה אצלם, וזה בטח לא קורה כמעט אצלך – אבל זה בהחלט יכול לקרות.
בכל מקרה, תמשיך לקרוא עליה. כתמיד, אני בעד הרחבת דעת מצידך. עד עכשיו לא הצלחת למצוא אפילו פסיק שגוי אחד במה שכתבתי לגביה, ושנינו יודעים כמה חיפשת…
ודבר אחרון, לא כל מה שטל כותבת, מעורר אצלי תגובה. למשל, הטקסט האחרון שלה על אורן חזן והבחירות במרכז הליכוד, לא עניין אותי כלל. לעומת זאת, הוא עניין מאוד מישהו שטרח להציג את עצמו כ”אורי”…
אין טעם להראות לך מה אומרים עליה אנשים שאתה מתעב, כמו למשל – כל אחד שלא חושב כמוך; אז הראתי לך מה חושבים עליה אנשים שאתה מעריך (להבנתי). אבל כמובן, כאן הם טועים. ברור. רק אורי צודק. גם לאנשים חיוביים מותר לטעות – אבל לא לאורי. כולם טועים, גם אנשים חיוביים, רק לא אורי.
מה שכתבת היה ממשאלות ליבך. “אפשר להציג כך ואפשר גם כך” הוא כלי תעמולה והכפשה מעולה. אפשר להציג את ההקרבה שלה כאופורטוניזם לשמו, אבל אפשר גם לא. היא חיה ב”ארמון” שלה שאיבד את הגג ואת החשמל בציקלון ב- 2008, וחייה בלעדיהם עד שחרורה ב- 2010. ברור, רק בשביל לתפוס את השלטון.
ה”סכסוך” עם אחיה הוא ניצול שלו ע”י החונטה הצבאית השלטת. הוא תבע אותה (ככל הנראה בשם החונטה) על חלק מהבית בו היא הייתה כלואה, ותביעתו נדחתה. והוא בכלל אזרח ארה”ב. זה, כמובן, מצביע על היותה אשת תעמולה זדונית. ברור.
“היא לא סיפרה לנו שמרוב “דאגה לעם הבורמזי” היא העדיפה להשאר בבית ולא לנסוע להיות לצד בן זוגה בעת שגסס (אחרי שגידל לבדו את ילדיהם, בעת שנסעה לארץ הולדתה בתקווה לקבל את השלטון שכמובן מגיע לה, כי אבא היה פעם איש חשוב).” – לא רק שהיא סיפרה את זה וזה ידוע, זה חלק מההקרבה. אתה יכול להוריד את המרכאות וכך להוציא את העוקץ הסרקסטי שלך. כן, הקרבה. מכיר?
ואבא מת כשהיא הייתה בת שנתיים, היא לא הכירה אותו.
בקיצור, לא כתבת שום דבר שסותר את הביוגרפיה שלה, אתה רק מציג אותה באור שלילי. כל מעשה של הקרבה יכול להיות מוצג כאופורטוניזם (תן לי שם של מישהו שביצע הקרבה ואוכיח לך את זה). אבל משום מה אף אחד בעולם – חוץ ממך (וכנראה החייל הנאמן שלך, חייל זקן) – לא רואה את הדברים כמוך.
מצ’עמם. אז הלכת לקרוא עליה בויקיפדיה, ועיניך מלאו לחלוחית. סבבה.
לא סתרת אפילו פסיק ממה שכתבתי, ובזכותי גילית שיש לה אח שחושב אחרת.
אכן, תשובה לעניין. אם היית כותב עובדה כלשהי, הייתי יכול לנסות לסתור אותה. איך אפשר לסתור פרשנות? זכותך לחשוב מה שאתה רוצה עליה, ולפרש את הביוגרפיה שלה כרצונך. אז מה אם אתה היחיד, ייתכן שאתה צודק. כמו קופרניקוס.
אני תוהה אם אתה מפרש בצורה דומה גם ביוגרפיות אחרות. האם ייתכן שנפתלי בנט, למשל, התנדב לסיירת מטכ”ל לא מתוך הקרבה אלא מתוך רצון לשפר את קורות החיים שלו, במטרה להשתלט על הבית היהודי ואחר-כך – על המדינה? הצליח לו.
אין צורך שתענה, זה ברור. כל מי שמקושר איכשהו ל”זכויות אדם” מסומן אצלך. למזלנו, בינתיים זה רק אצלך.
עזוב, העיקר שהידע שלך התרחב קצת.
נכון, כי זה מה שחשוב. לא זה שאתה טרול, חלילה.
אכן זה מה שחשוב. עולם המושגים הזעיר שלך, גדל במעט. אין בעד מהץ
טוב, הצלחת להשחיל עוד הטרלה. כל הכבוד.
יואב, למה אתה לוקח את אורי כל כך קשה?
אז הוא כותב את דעתו ופרשנותו על הנאמר.
הרי זו הדמוקרטיה. כל אחד יביע את דעתו ואתה יכול לקבל אותה או לא.
אתה היית מעדיף שכל המגיבים פה יהיו רק “לקקנים” שיביעו את אותה הדעה?