שרי רוט: שנתיים למות הרב עובדיה יוסף

תנועת ש”ס לא התפוררה. היא חיה וקיימת. מצד שני, יש מאבק קיומי יומיומי • הפוסטר של סוכות הציג את תמצית הדילמה: הגר”ע זצ”ל מלווה את התנועה על כל צעד או שעוברים למודל שעבד ב’דגל התורה’ • אבל מה הן הצרות הזעירות הללו לעומת אלה של נתניהו: התרחקות ‘המחנה הציוני’, הירי מתוך הנגמ”ש של הליכוד – והחקירות של משפחת לרנר

פוסט אורחת: שרי רוט, חרדים 10 

1.

שנתיים חלפו מאז היום המר. בשעה 11:22 עוד פילחו זעקות “שמע ישראל” את חלל חדרו של הגר”ע יוסף זצ”ל בבית החולים ‘הדסה עין כרם’. הרופאים התעקשו שהוא עדיין חי, אבל הדופק הלך וירד. קצת אחרי השעה 13:00 הגיעה רשמית הבשורה המרה.

הייתי שם. זוכרת איך נשלפו זוגות מספרים, חולצות נגזרו, דמעות החלו להישפך כמים.

אל קומת התקשורת החלו לצאת עוד ועוד אישים בכירים, שהספידו בדמעות שליש. היה שם הראשל”צ, הגרש”מ עמאר, היה שם הרב ניסים זאב, בעיניים אדומות וכבויות ובחולצה קרועה. הגרש”מ עמאר כבר היה באותם ימים מנודה ומורחק מש”ס. ניסים זאב עוד לא חלם שיגיע היום בו יושלך ככלי אין חפץ בו. ואז יצא יו”ר התנועה, אריה דרעי.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי אותו כל-כך שבור. אפילו בכניסתו לכלא לא נראה כמו באותו יום מר של ג’ במרחשוון. עיניו היו נפוחות, מבטו מזוגג, קולו בכי.

“אבא שלנו, הרב עובדיה יוסף”, זעק, ואז עבר לשאגה של ממש. “ברוך דיין האמת!”

“בורא עולם איך נישאר לבד? מי יוביל אותנו?” – בכה בכי אמיתי.

רק זמן קצר חלף מאז קיבל לידיו את הנהגת התנועה, והנה הוטל אל שדה המוקשים בודד, בלי המנהיג הרוחני. חוסר האונים שלו היה כל-כך כן, כל-כך משכנע. דרעי, יודו גם מבקריו, יהודי פיקח. מיד קלט את התמונה האיומה שהותיר אחריו הרב בפטירתו: תנועה ללא רועה.

שנתיים ימים מאז מנסה ש”ס, נואשות, לשקם את עצמה. אבל שום דבר לא מזכיר את ימי ההוד, ימי הפאר שהיו לה בחיי מרן.

2.

בלילה ההוא, ניסיתי להעלות על הכתב את תחושות הכאב האישיות שלי.

וכך כתבתי אז:

“כי הלילה הזה, הלילה שאחרי ג’ בחשוון התשע”ד, אינו עוד לילה ככל הלילות. זהו הלילה שמסכם את יום האבידה שאיבד עם ישראל כולו. לא עוד אבינו חי. עטרת ראשה של יהדות ספרד המעטירה אינו עוד בין החיים, במותו יצווה לתנועת ש”ס, כמו גם לציבור הספרדי כולו, את החיים, אבל יביט על כל זאת ממרומים. לא מכיסאו שבחדרו ברחוב הקבלן 45, לא כשחיוכו בפניו, לא כשעטו על ספריו”.

בראיונות שלי בכלי תקשורת שבתי והבעתי הערכה לפיה תעבור תנועת ש”ס ימים לא פשוטים בהיעדרו. הנבואות השחורות הללו עוד מגובות אצלי בכתובים ובטקסט. אני לא בטוחה שתיארתי לעצמי עד כמה זה יהיה קשה. להיזכר במערכת הבחירות האיומה שעברה על ציבור שומרי התורה הספרדי בארץ הקודש, ולהצטמרר. ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. תנועת יחד עדיין חיה ונושמת, וראשיה אינם מתכוונים ללכת לשום-מקום בבחירות הבאות.

מחד, ראוי להעריך את כושר ההישרדות של אריה דרעי, שממשיך להנהיג בעוז את התנועה, שאין ספק שהיא מאוד חשובה לציבור הספרדי, ואין ספק כי עדיין חשובה לגר”ע יוסף, גם בהיותו במרומים.

ש”ס לא התפוררה. היא חיה וקיימת.

מצד שני, ההתנהלות היא של מאבק קיומי יומיומי. עם שבעה מנדטים, המהווים הצלחה מפוקפקת, מנסה לפזול אל השקופים (סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים הוא רק דוגמה) כדי, אולי, להצליח לשאוב אותם חזרה בבחירות הבאות.

אבל מה שלא נעשה במערכת בחירות סמוכה לפטירת הרב ועם זיכרונו הטרי, קשה להאמין שיצליח ממרחק השנים.

3.

קחו, למשל, את חג הסוכות האחרון.

אף אחד לא יספר על כך, אבל מן הסתם קדמה התלבטות משמעותית על הפקת פוסטרים שפיארו את סוכות קוראי ‘יום ליום’, העיתון של ש”ס (עדיין אין לו תחליף). האם להפיק פלקט ובו תמונת מרן הגר”ע זצ”ל ולשמר את זכרו, או שמא להנציח את חכמי מועצת גדולי התורה, אלו שחיים עמנו כאן והיום – ולמתג אותם כמרן החדש.

ההחלטה שנפלה הייתה לטובת השליט”א. ‘השטח’ של ש”ס, הביע זעם. איך אפשר סוכה בלי תמונת הרב עובדיה? – הייתה הטענה האחת, שיצאה מליבות אנשים, גם מי שאינם נמנים על הגורמים האופוזיציוניים של התנועה.

יותר מזה: איך יבקשו מאיתנו, בבחירות הבאות, להצביע ש”ס “למען מרן” כי “אבא מביט מלמעלה”, בעוד שבפוסטרים לכבוד סוכות מדרים את זכרו?

וזו תמצית הדילמה.

או שזכרו של הרב עדיין כאן ועכשיו, מלווה את התנועה על כל צעד ושעל, בימות בחירות ובימות החול, או שיש מרן’ים חדשים (חכם שלום כהן? הראשל”צ הרב יצחק יוסף?) – שהם גם יהיו אלו שיככבו במערכת הבחירות.

ימים יגידו האם ההחלטה על הפוסטרים לסוכות של ש”ס, הייתה נבונה או שגויה.

4.

ברקע ניצבים שני פלגים שמתקוטטים ביניהם על גלימתו של הרב. במובן המטאפורי, כמובן. אלו אומרים: הוא וזכרו – שלנו. ואלו אומרים – שלנו. לכאורה, נדמו קולות מפלגתו של אלי ישי עם זריקתם לפח האשפה בהיוודע תוצאות הבחירות. אלא ש’יחד’ ממשיכה לנוח על המדף ולהמתין לשעת הכושר הבאה.

האם תצליח בבחירות הבאות לעשות את מה שלא הצליחה לעשות בבחירות הקודמות? צריך להיות נביא כדי לדעת. זה תלוי בגורמים רבים וביניהם, בעיקר, מצבו הפיננסי של אלי ישי. אבל גם: בשגיאות שתעשה, או שלא תעשה, תנועת ש”ס. וגם בהצלחת ההימור שלה במיצוב מחדש של גדולי ישראל הספרדים, תוך דחיקת זכרו של מרן זצ”ל.

ל’דגל התורה’ זה עבד.

זמן לא רב מפטירתו של מייסד התנועה, הגרא”מ שך זצ”ל, היא הצליחה למתג את עצמה כשבראשה גדולי ישראל הגרי”ש אלישיב זצ”ל, והגראי”ל שטיינמן יבדל לחיים טובים וארוכים. הסכסוך לא הצליח לכרסם בה משמעותית ונגס, אם בכלל, בשוליים בלבד.

האם זה מה שיקרה גם בש”ס? שוב נשתמש בקלישאה: ימים יגידו.

5.

ההתקוטטות הפנים-ש”סית מכרסמת גם במפעל להנצחת פעלו של מרן. מחד, תחנת הרדיו ‘קול ברמה’, הנחשבת כמזוהה עם אלי ישי, הבטיחה לקדם הקמת ‘מרכז מורשת’ גדול. השבוע אף בישר ח”כ דודו אמסלם (מהליכוד, לא יימצאו משתפי פעולה בש”ס למהלך כזה) כי הגיש עבורם הצעת חוק להקמת המרכז. מצד שני, הכריז גם אריה דרעי, בראיון חג, כי בדעתו להקים מרכז גדול להנצחת מורשת מרן.

אגב, יספר לי מישהו איך מקימים מרכז שכזה בלי שיתוף פעולה עם בן הרב, רבי משה יוסף, שכל העושר התורני שנותר מהרב נמצא בידיו. אבל זהו סיפור נוסף.

שניים אוחזים בטלית. כלומר, בשולי הגלימה זצ”ל.

6.

יחסית לצרות בהן מוקף ראש הממשלה, בנימין נתניהו, צריך להודות שצרותיה של ש”ס זעירות. משמאל, לא חדלים לתקוף אותו. וזה עוד החלק הקטן של בעיותיו. או כפי שהוא עצמו הגדיר זאת באוזני הח”כים בישיבת הסיעה בכנסת: “אין לי בעיה לשמוע ביקורת, אבל מכוחותינו?”

כבר בפתח ישיבת סיעת ‘המחנה הציוני’ הבהירה ח”כ מרב מיכאלי, יו”ר הסיעה, כי סיעתה תמשיך לשבת באופוזיציה “בדגש על ‘מהאופוזיציה’, לכל מי שרצתה ורוצה לשאול את השאלה הזו שוב”, הבהירה – כשהיא מצוידת בפטיש חדש לשם השלטת סדר.

אז מתי נכנסים? שאל אותה העיתונאי יואב קרקובסקי, וגם ח”כ ציפי לבני חייכה קלות… עם ניפוץ האשליות על הצטרפות המחנה הציוני לממשלתו, מה שהיה מעניק יציבות כלשהי למבנה הרעוע של 61 הח”כים – שחלקם מכים מימין (הבית היהודי) וחלקם מכים בסעיפי הגז (ש”ס) – לא נותר לנתניהו אלא לפזול לכיוונים אחרים. אביגדור ליברמן הוא רק אחת האפשרויות, אגב.

 מה שמכעיס את נתניהו יותר מכל היא המתקפה הבאה עליו מתוך המחנה שלו. יוסי דגן, למשל, מי שמכהן כיו”ר מועצת השומרון, מקפיץ אותו לגבהים של זעם. למרבה ההפתעה הגיע דגן אל ישיבת הסיעה בכנסת.

אחרי ששמע מפי בכירים בליכוד, בלחישה, ביקורת על מאהל המחאה שהקים מול בית ראש הממשלה (“שייתן תשובות רציניות למצב הביטחוני הרעוע”, הסביר לי. אילו תשובות יספקו אותך? שאלתי. “בניית בתים” – השיב…) החל להבין שרצונו לנאום בפני הח”כים לא הולך להתממש.

התירוצים התחלפו. אחרי שסיים נתניהו לנאום בפני הח”כים, ניסה דגן לגשת אליו. אבל אם סבר שיצליח לבצע סולחת-בזק עד מהרה עמד על טעותו, הפנה לנתניהו את גבו ויצא בצעדים מהירים מהחדר, כשהוא מתקשה להסתיר את הזעם בפניו. לנתניהו דרוש פרטנר חדש, אחראי, בוגר, דוגמת אהוד ברק ומפלגתו ‘העצמאות’ של קדנציית נתניהו השנייה.

המתנדב, יבוא על שכרו – ובנדיבות.

7.

בין לבין, נפלו עליו צרותיה של משפחת לרנר, ששהתה שעות ארוכות בחקירת משטרה, תחת אזהרה, בימים האחרונים של הפגרה .רק זה היה חסר לה ללשכה הראשונה, שמאז הקמת הממשלה טרם הצליחה להתגבש לכדי צוות מלא. הדילמה שעמדה בפני נתניהו הייתה לא פשוטה: מצד אחד, הסיפור לא נעים. מצד שני, עד שלא הוכחה אשמה אינך זורק עובד, ובטח לא כשמאחוריו עומד עו”ד תותח כיעקב וינרוט.

בינתיים, הושגה מעין פשרה בלתי כתובה.

פרח לרנר, היועצת הוותיקה המקשרת בין הלשכה לכנסת, נותרה בתפקידה. אך מי שעקב אחרי כניסתו של ראש הממשלה לחדר ישיבות הסיעה יכול היה להבחין כי שוב אינה צועדת, כבעבר, בצמוד לראש הממשלה.

וזו עוד אי נעימות, המתווספת לבעיות המדירות שינה מעיניו של האיש מספר 1 במדינת ישראל. בראשן, שרק לא נשכח להזכיר, גל הטרור ואיראן.