ליכוד ללא ניידים, עסקנות בשמאל

פוליטיקה יומית

עד לפני כמה ימים השמיעו באינטנסיביות רבה שרים, ח״כים וראשי רשויות בימין את טיעון בניית ההתנחלויות כתגובה על כל פיגוע. כמו כן: רבים מהם דרשו את שינוי הסטטוס קוו על הר הבית כך שגם ליהודים יורשה להתפלל שם. הקולות הללו, לרבות מאהל המחאה של יוסי דגן ועצרת הימין שהיתה אמורה להתקיים אתמול – נדמו.

האם זה אומר שהם מסכימים בשתיקה עם הגישה של נתניהו לא לבנות בשטחים כתגובה ולא לגעת בסטטוס הקוו על הר הבית? האם זה אומר שהם ויתרו לחלוטין על תביעותיהם בעניין או שהכל עניין של תזמון ובעוד שישה חודשים (פלוס מינוס) יחל גל הביקורים וסרטוני מלמול תפילה חרישית על ההר מחדש?

בליכוד כעסו על הדלפת הקלטת ישיבת הסיעה בה נתניהו דופק על השולחן וזועם של חבריו למפלגה ״המקוששים קולות״ (חשף: מיכאל שמש, כתב גל״צ) והחליטו שכל משתתפי הישיבות מעתה יפקידו ניידים בכניסה לישיבה. החל מיום ב׳ הקרוב לבטח יועמד מחוץ לאולם ירושלים מתקן כוורת מעץ. מעניין, מהיכן למדו אנשי הליכוד לקושש קולות באמצעות אמירות פופוליסטיות חסרות שחר.

זאת ועוד, השנה האחרונה הוכיחה למנהיגים ישראלים שמלחמה פרונטלית, ישירה, אפילו משיחית במידה מסוימת נגד הנשיא האמריקאי, או נגד מזכיר המדינה – היא בהחלט בונוס בקרב מתפקדים בדרך לקלפי. האם זה פלא, שאת היממה האחרונה העבירו בכירי הימין בלחלוק הערות מגוונות למחלקת המדינה, ג׳ון קרי, והבית הלבן? גם הם רוצים. למה רק לנתניהו מותר?

מקובל היה לחשוב עד היום שהדרך לבית הלבן עברה דרך ביקור חובה בירושלים. היום, הדרך לצמרת הליכוד עוברת דרך הסרת כפפות נגד הבית הלבן. אפשר לחשוב מי זה האמריקאים האלה? החוצפנים האלה שסכום סיוע החוץ המצטבר שלהם לישראל מגיע עד לסך של 124 מיליארד דולרים (רובו באמצעות סיוע בטחוני/צבאי). באמת, לקבל הערות מוושינגטון? באיזה זכות בדיוק?

אחרי ששר הבטחון משה יעלון, שר בטחון הפנים גלעד ארדן, שרת המשפטים איילת שקד – כולם שחררו זעמם בתקשורת הישראלית על האמירות מוושינגטון, לפתע היום בערב (גלי צה״ל), אומר השר יריב לוין, שהוא מניח שהאמירות של דובר מחמ״ד, אינן מבטאות את עמדתו של קרי. והיום בבוקר, כשיעלון וארדן התראיינו, הן כן היו מטעמו של קרי?

בינתיים בשמאל (עסקנות פנים מפלגתית):

היום בחירות למזכ״לות מרצ, השאלה על הפרק היא חילופי דורות. האם זהבה גלאון חזקה במעמדה במפלגה. כלומר, תצליח להביא להיבחרו של מוסי רז או שמא אילן גילאון יצליח להוביל שינוי ולהכניס מזכ״ל צעיר (הקרוב אליו), תומר רזניק.

במפלגת העבודה עוסקים באינטנסיביות בשאלת מינוי יו״ר קקל הבא (הצבעה יום ג׳ הקרוב). המועמדים הם דני עטר, בו תומכים איתן כבל, איילת נחמיאס-ורבין וח״כים/ות נוספים. אפי שטנצלר, בו תומך (מאחורי הקלעים) עמיר פרץ. ראש עירית ירוחם, מיכאל ביטון, בו תומכת שלי יחימוביץ׳ בצירוף מיקי רוזנטל, יוסי יונה וסתיו שפיר. והמועמד הנוסף: נחמן שי.

אם נחמן שי או דני עטר יבחרו, תיכנס לכנסת יעל פארן, מטעם התנועה ותשנה את מאזן חברי סיעת המחנצ כך ששבעה מתוך ה 24, לא היו ממפלגת העבודה בבחירות האחרונות ולכאורה אינם קשורים למתפקדי מפלגת העבודה (פרץ החריג, כמובן).

לא ברור עד כמה עמיר פרץ, מנואל טרכטנברג, יואל חסון, קסניה סבטלובה ואיל בן-ראובן, מקשיבים ללבני ככל שהדברים נוגעים למשמעת סיעתית ואם לבני קיימה איתם אי פעם פעילות סיעתית של התנועה (נדמה שלא), אבל ההרכב הפנים סיעתי הנ״ל (17:7) עשוי להפוך רלבנטי במקרה של פיצול על רקע כניסה לממשלה (לא שידוע לי מהלך ספציפי כזה כרגע).

עוד הבדל מהותי בין ביטון לשאר המועמדים – כניסה לתפקיד יו״ר קק״ל במשרה מלאה ובשכר לעומת התנדבות, תוך המשך עבודה כראש עיר.

ועוד בקטנה: ממה שאני שומעת מאנשי מפלגת העבודה, אם ריבוי המועמדים, כולל המועמדות ההתנדבותית של ביטון, תביא למצב שבו שטנצלר נותר בתפקיד – יחימוביץ׳ תואשם על ידי רבים שם שחיבלה בשינוי הנהלת קק״ל.

שלושה מן הפוליטיקאים -שי, עטר וביטון – יגיעו מחר לשיח עם חברי מפלגת העבודה בנוגע למועמדותם. שטנצלר מתחמק משיח פתוח ולו רק מן הסיבה הזו אינו ראוי לתפקיד ציבורי.

ח״כ סתיו שפיר תומכת במיכאל ביטון ליו״ר קק״ל