בשהות קצרה לפגישות בניו יורק – בין ראש השנה לכיפור, ראיתי יחסית הרבה מתנדבי/ות בקמפיין של המועמד הדמוקרטי ברני סנדרס. בתמונה להלן, איילין, לא בת ניו-יורק במקור, אשר עובדת בעמותה המסייעת לארגוני עובדים ברחבי ארה״ב להתאגד (במקרה שלה: ארגוני אחיות בתי חולים). רוב זמנה היא מתרוצצת בין בתי החולים ומייעצת לאחיות ואחים כיצד להתאגד ולדרוש את זכויותיהם ובשעות הפנאי שלה: מתנדבת למען הקמפיין של ברני סנדרס.
שאלתי אותה: מדוע היא מתנדבת בניו יורק, שהרי לתושבי המדינה אין השפעה על זהות המועמד/ת בפריימריס (מדינת ניו יורק ממוקמת מבין האחרונות בהן יערכו הפריימריז) וגם בבחירות הכלליות, תושבי מדינת ניו יורק מצביעים קבוע למועמדים דמוקרטיים, כך שלקולות הניו-יורקרים אין השפעה ממשית על ספירת הצירים המתנדנדים.
איילין השיבה כי חשוב לרשום אנשים להצביע, כבר בשלב הזה, וכי היא ממוקמת ליד הגרנד-סנטרל כדי לתפוס שם עוברים ושבים אשר אינם דווקא תושבי ניו יורק. לבאז סביב מועמדתו של סנדרס יש משמעות חשובה. בניו יורק יוצרים השפעה.
אחרי איילין, ראיתי עוד מתנדבי סנדרס רבים בעיר. בנסיעת סאבווי אחת, ישבתי אל מול ״תדרוך״. מתנדבת צעירה הנחתה שתי נשים מבוגרות כיצד לשוחח עם אנשים, כיצד לרשום אותם, מה להשיב. השלוש לבשו חולצות ׳ברני׳ ונשאו תיקי Tote עם חומרי קמפיין. זאת ועוד, בכל רחבי העיר, ראיתי אנשי סנדרס מתרוצצים מצד לצד. יותר משנה לפני הבחירות הכלליות, ודווקא בעיר ובמדינה של הילרי קלינטון, המדינה אותה היא ייצגה כסנטורית, סנדרס מורגש יותר.
הסקרים, בשלב הזה אינם מובהקים עבור קלינטון. סנדרס הולך ונצמד אליה באיווה, מוביל עליה בניו המפשייר ומפגר אחריה במעוזים שמרניים של הדרום (דרום קרולינה). גם בקרב הבוחרים השחורים וההיספניים, קלינטון מובילה. כאשר מסתכלים על ה general elections match-up (כלומר סנדרס נ׳ טראמפ או סנדרס נ׳ בוש) – מצבו לא רע בכלל. שוויון. מה עוד יכול לבקש סנטור עצמאי מבוגר שאף אחד לא שמע עליו עד לפני כמה חודשים?
סנדרס היהודי היה גם המועמד היחיד שנסע לוושינגטון לשמוע את האפיפיור נואם בפני הקונגרס והמנגינה נעמה לאזניו. האפיפיור בחר לשבח בנאומו ארבעה אמריקאים ובין השאר הפתיע עם השם דורות׳י דיי, פעילה פוליטית קתולית, שנתפסה במשך שנים רבות כסוציאליסטית רדיקלית. מי שהאזין או קרא את הנאום נאלץ לרוץ להיעזר בגלגל חמישי של ויקי וגוגל כדי לדעת במי מדובר. כמו בנוגע למרטין לותר קינג (גם הוא הוזכר בנאום), דיי היתה יעד למעקב של סוכנות ה FBI בשל הקרבה שלה לחוגי שמאל ופעילות הפציפיסטית שלה. דיי טענה בשנות ה 50 שעל האמריקאים להעיף את הממשלה בהיותה ״רקובה, מנוונת, מצחינה מקפיטליזם תעשייתי במעטפת הלבנה שלה״. התקשורת בארה״ב דיווחה על חיוכים מאוזן לאוזן אצל סנדרס, כאשר הוא ישב בקונגרס והאזין לאפיפיור. הוא לא ציטט את המשפט לעיל, רק שיבח את האקטיביזם הסוציאלי-דתי שלה.
בצד הרפובליקני, הקרקס ממשיך לעבור מעיר לעיר. הכייף של השבוע האחרון הוא לספור (על יותר מיד אחת) את כמות העיתונאים וכלי התקשורת שטראמפ מסתכסך איתם – אישית או תאגידית. הוא הודיע שלא ידבר עם פוקס ניוז, אחרי שהפינגטון פוסט ודה-מוין רג׳יסטר הפכו לפסולים. אתמול הוא השתלח בצלמי עיתונות אשר תיעדו כסאות ריקים בכנס בחירות שלו, כי לדבריו כל הנוכחים התקדמו לעבר הפודיום והקיפו אותו צמוד צמוד. בין לבין טראמפ גם מחרים את הכתב ג׳ונתן מרטין מן הניו יורק טיימס, ואחרי ניסיון פיוס (שני) עם יו״ר פוקס ניוז, רוג׳ר איילס, הוציאה רשת החדשות השמרנית הודעה ובה נאמר: ״מר טראמפ אינו תופס שבמדינה שלנו אי אפשר להכתיב לכלי התקשורת איזה שאלות לשאול״.
תומס פרידמן, בעל הטור בניו יורק טיימס, פרסם לפני כמה ימים טור מעניין. הוא השווה שם בין הגזענות והבוטות של טראמפ והמועמד בן קרסון והאופן בו הוא מדרדר את השיח, להתדרדרות השיח שחלה בישראל לפני 20 שנה, בימים של טרום רצח רבין. הנושא הוצף אצלו אחרי שצפה בסרט החדש של עמוס גיתאי, רבין: היום האחרון. פרידמן מציע לאמריקאים ללכת לצפות בסרט כדי להבין לאן אפשר לרדת.
גם בפוליטיקו (רוג׳ר סימון) מנסים להבין, מדוע אמירות גזעניות וחשוכות מצליחות להעיר את השטח בצד הרפובליקני. העיסוק בכך התעורר אחרי השיח-המנותק-מכל-תרחיש-סביר ובו יהיה מועמד מוסלמי בבית הלבן. זה לא באמת משהו שצפוי באופק הפוליטי האמריקאי, על כן היה זה סתם בלון תקשורתי. יחד עם זאת הטורים של סימון הם תמיד ממתק. וגם למדתי מילה חדשה dunderhead (טומטום). זה הכינוי שסימון מצמיד לד״ר קרסון, נוירוכירורג במקצועו. ״בטח שמתם לב, שהוא לא בדיוק הנורה הכי בוהקת בשנדלייר״, הוא כותב.
עוד נושאים מעניינים: מושל לואיזינה בובי ג׳ינדל ומושל ניו יורק לשעבר ג׳ורג׳ פטאקי עומדים לפרוש מן המירוץ. משרת מושל היא כבר לא קרש הקפיצה הרגיל למועמדות לנשיאות.
יו״ר בית הנבחרים, ג׳ון ביינר, אותו חבר יקר של נתניהו אשר הזמין אותו לשאת את הנאום שהזיק ליחסי החוץ של ישראל יותר מכל נאום אחר בהיסטוריה – הודיע אחר הצהריים (שישי) על התפטרותו. אין קשר לנתניהו.
מי עדיין בפנים בהתמודדות (ביינר לא קשור9?
תמונות מחנות הספרים:
“הנושא הוצף אצלו אחרי שצפה בסרט החדש של עמוס גיתאי, רבין: היום האחרון.”
אסי דיין, לאחר שצפה בסירטו של עמוס גיטאי, כיפור:
“השתתפתי במלחמת יום הכיפורים ולא זכור לי שהיתה כל כך משעממת”
“הנאום שהזיק ליחסי החוץ של ישראל יותר מכל נאום בהיסטוריה”. זה נבדק מחקרית, או שזה רציני כמו שאני אכתוב “ההתנגדות לנאום של ביבי מצד גורמי שמאל רדיקלי בתקשורת, העלתה את אחוז חולי הסוכרת בגבעתיים, יותר מכל מכל אירוע אחר”?
טורים של תום פרידמן, הם תמיד מעניינים, והביקורת שלו על מועמדים רפובליקניים לנשיאות, היא אכן דבר שיש לקחת ברצינות, כמעט כמו ביקורת של אמנון אברמוביץ’ על מועמדים ברשימת הליכוד לכנסת…
רוג’ר סימון הוא בהחלט האיש שצריך לסמן לנו מיהי נורה בוהקת, ומיהי אינה נורה בוהקת, מתוקף היותו המחודד שבעפרונות. הדבר היחיד שאפשר לומר על דבריו, הוא שלו אמרו את אותם דברים בדיוק על ברק אובמה, הרי שסימון וחבריו היו זועקים שזו גזענות מזעזעת, שמזכירה לנו ימים חשוכים ואפלים…
בן קרסון לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, שכן, בניגוד לאובמה (האיש שכל ביקורת עליו היא בהכרח גזענות, אליבא דסיימון וחבר מרעיו), שהוא קריקטורה שכל כולה יחצ”נות מוצלחת (במבחן המעשה מדובר בקטסטרופה נוראית, שחצי מליון הרוגים במזה”ת במהלך שנות שלטונו יכולות ללמד עד כמה האיש כושל במדיניותו – וזה עוד לפני שהאנושות תתחיל לשלם בדם על ההסכם שלו עם איראן), בן קרסון הוא אשכרה הצלחה בקריירה המאוד-מאתגרת שבחר לו.
הקביעה לגבי משרת מושל כאילו “אינה עוד קרש הקפיצה לנשיאות”, היא כמובן חסרת בסיס. היו מאתיים דברים שהקשו על ג’ינדל ופטאקי, יותר מאשרק העובדה שהם משמשים או שימשו כמושלים. לא ראיתי שג’ב בוש ממהר לפרוש, ויש המספרים שגם הוא היה מושל פעם…
שיר ההלל לברני סנדרס ומתנדביו הנועזים בניו יורק, מלמד אותנו על מגמה בבחירות בארה”ב, בערך כמו שהביקור שלך בקלפי בבת ים לימד אותנו שהליכוד לא קיים בשטח…
בצד הדמוקרטי אין כל קרקס, מלבד חקירת אף בי איי קטנטונת שרק מסתבכת והולכת לגבי הדלפת חומר מסווג. מלבד זאת, הכל שם סבבה לגמרי. לא כמו אצל הרפובליקנים הנוראיים…
פרישתו של ביינר היא סיבה למסיבה אצל השמאל, בערך כמו שעלייה לשלטון של בנט במקום ביבי, תהיהיה סיבה למסיבה אצל השמאל. ביינר לא מוחלף בגלל שהשמאל שונא אותו (והם שונאים אותו), אלא בגלל שהימין כועס עליו. המחליף שלו לא יהיה יותר לארג’ עם אובמה, או יותר אנטי-ביבי.
ידעתי שהמשפט הזה (״הנאום המזיק ביותר בהיסטוריה״) ידליק אותך. האמת, תוך כדי זה שכתבתי, מחקתי וכתבתי שוב ואמרת לעצמי בלב – תכתבי את זה יותר חזק ויותר בוטה כדי לא לאכזב את אורי.
כבר מאתמול (האזכור של טלב אבו עראר), ידעתי שיש כלפיי פינה חמה בלב…;-).
המשפט על הנאום אכן הדליק אותי. היה בו כל מה שאני אוהב בעיתונות שלנו: פסקנות, נחרצות, נחישות ובעיקר מידה רבה מאוד של אנדרסטייטמנט….
טל, הדליק לא רק את אורי. זכותך להביע את דעתך בבלוג שלך כמובן, אבל תדעי שזה מצייר אותך בצבעים מאוד לא אובייקטיביים, לשון המעטה, וחבל.
וואו, הפעם כתבת די לעניין. תתחדש.
לגבי המושלים, אפשר לומר שגם כוכבם של בוש, סקוט ווקר וכריס כריסטי לא בדיוק דורך לאחרונה. יש בזה משהו קצת עצוב, כי מושלים מציעים נסיון ביצועי אמיתי בתפקיד שיש בו הרבה אחריות אישית בתחומים של חינוך, בריאות, כלכלה ותעסוקה, מיסוי וכדומה. בכל זאת כשהם מתייצבים ומתגאים “איזנתי את התקציב” (משהו שכנראה אובמה לא שמע עליו, וגם ג.וו. בוש למרבה הצער) זה נשמע כמעט משעמם בהשוואה לאיזה דיון עסיסי אך חסר משמעות על האם המהגרים הם פושעים או לא. כריסטי הוא ממש אכזבה, אין לו שום דבר אותנטי להגיד בשום נושא, שולף אחד משני קלפים “מושל רפובליקני במדינה כחולה” או “הייתי תובע פדרלי אחרי 911”.
אם כבר מהגרים, די מדהים של- 3 מהמועמדים *הרפובליקנים* המובילים יש משפחה מקרבה ראשונה של מהגרים היספאניים (בוש, רוביו וקרוז) ואצל הדמוקרטים כולם לבנבנים.
את הפופולריות של בן קרסון בכלל קשה לי להבין, זה נחמד ומחמיא לציבור שדוקטור רוצה להיות הנשיא, אבל נראה שאין לו עמדה בשום עניין למעט “נקשיב למומחים ונחליט לפי זה”, איך בדיוק הוא יחליט? בנושאים המעטים שהוא מתבטא בהם (למשל מיסוי) העמדות שלו מאוד אקסצנטריות ותלושות והוא לא טורח להסביר איך הן יכולות להתממש במציאות.
וואו, קיוויתי שהפעם אצליח להשביע רצונך וסופסוף הצליח לי!
היקף השנאה לשמאל שוחר השלום ולאובמה אותו היקף.
הסיבה אותה סיבה : 67
דווקא היה ממש לעניין עד הקטע עם תום פרידמן ועמוס גיתאי. אני מניח שזו פינת ההומור לשובב את נפשינו לחג. פרידמן הוא בלון נפוח שכבר עשרים שנה לא אמר משהו מקורי, מעניין או נכון. עמוס גיתאי?! ציטטו למעלה את אסי דיין, כן? אפילו עירום לא מציל את הסצינות המשמימות בסרטים שלו (אם כי מעניין אותי איפה הוא תקע עירום בסרט על רבין. אולי הר שפי ויגאל עמיר או משהו. אולי פרס וקולט אביטל).