לקחתי על עצמי לבדוק 120 עמודי פייסבוק, אתרים, טוויטר ופעילות רשת של כל הפוליטיקאים הנבחרים בישראל. עסק מעניין, בהתחשב בכך שמדובר במרחב חדש וזר עבור נבחרי הציבור. הם בודקים את השטח, לא תמיד יודעים מה לעשות שם, חלקם מציצים ובורחים ואחרים מנצלים את הפלטפורמות במלואן.
תוך כדי ליקוט נתונים – כמה חברים יש לכל ח”כ, כמה פעמים ביום/שבוע הם מעלים סטטוסים, מי מגיב לחבריו, מי בטוויטר ועוד – ראיתי שגם בעיתון הארץ בוחנים את התופעה. אין ספק שבסבב הבחירות הבא, בעוד כשנתיים (או פחות) העיסוק במרחב הדיגיטלי יהיה חלק מן השיח הפוליטי במדינה. כוחם של פוליטיקאים הוא ביכולת להעביר את המסר שלהם לציבור גדול ככל הניתן של אנשים. המרחב הדיגיטלי הוא מקום אחד נוסף עבורם. כרגע זהו מקום חדש.
כיכר העיר
כשאני נכנסת לפייסבוק יש לי תחושה שהגעתי לכיכר רבין (או כל כיכר אחרת. פשוט גרתי שנים ליד הכיכר הזו כשעוד נקראה כיכר מלכי ישראל והכי קל לי לדמיין את עצמי שם) ושהמון אנשים הגיעו גם הם. לאו דווקא להפגנה, אלא סתם לכינוס אנושי המוני. בכיכר רבין הדמיונית כולם מדברים ביחד ולפעמים אומרים או מראים דברים מעניינים ואני מצליחה לקלוט הרבה בלי יותר מדי מאמץ. הכיכר הזו הנה מקום שאף פוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו לפספס.
לא בטוח שדווקא הליכה לכיכר הזו תועיל לנבחרי הציבור, מבחינת הישגים פוליטיים. והמבחן הגדול של תועלת השימוש ברשתות חברתיות עבור צבירת קולות עוד לא התרחש (לפחות לא בישראל, בארה”ב יש מי שטוען שנמצא קשר בין כמות החברים להצלחה בקלפיות). אולם כפי שהפוליטיקאים לא יוותרו על הזדמנות לנאום בהפגנה חשובה או להתראיין ברדיו, כך גם הם חייבים לבוא לכיכר.
אז עברתי על הפרופילים של 120 ח“כים ואני יודעת להגיד מי הם הבולטים והיעלים ביותר בניצול הכיכר הציבורית. ועל כך אכתוב בפוסט הבא.
בינתיים כמה אבחנות זריזות:
- כחול זה הצבע הפוליטי. כל אתרי האינטרנט האישיים של הח“כים, למעט אחד או שניים, משוחים בגווני כחול. לא בטוח שהדגל הישראלי הוא ההסבר לכך. אולי דווקא העובדה שברק אובמה העדיף גם הוא את הכחול. (הנה דוגמא, כאן וכאן, כאן וכאן). אולי אופטימיות שבצבע השמיים והים. גיוון אינו שם המשחק.
- הח“כים לא מרגישים נוח להיחשף באופן אישי. אבל הם מאוד אוהבים לאחל מזל טוב לחברים. אולי אלה הם אותם חברי מפלגה שפעם היו פוקדים את חתונות ילדיהם/מסיבותיהם וכו’. זה גם נחמד לקבל ברכות יומולדת מ 5,000 חברים. ואם טיפה חשיפה אישית, אז חלק מן הח”כים אוהבים להשוויץ בנכדים חדשים. נכדים זו חשיפה נעימה, מסתבר. שתי דוגמאות מקריות:
- חלוקה סיעתית. חברי כנסת בחלק מן הסיעות בולטים בהעדרם באופן קבוצתי. ש”ס ויהדות התורה לא משתתפים בסצינה החדשה הזו. בל“ד, חדש ורעם–תעל בולטים בהעדרם, למעט החריגים, אחמד טיבי ודב חנין. כנראה שחברי הכנסת הדתיים (לא כולל הבית הלאומי) והערביים חושבים שאין להם מה להשיג מפעילות ברשת חברתית.
- לשרי הממשלה, חלקם גם חברי כנסת, יש הרבה פחות עניין לתקשר עם ציבור הבוחרים. לשר נאמן אין עמוד פייסבוק. כך גם ליצחק אהרונוביץ השר לבטחון פנים. לשרים לאיכות הסביבה גלעד ארדן, החוץ אביגדור ליברמן, החינוך גדעון סער ועוד – נוכחות דלילה
- אם יש פעילות פייסבוק אחת חוצת מפלגות המקובלת על כל הח“כים, גם אלה שכמעט ולא משתתפים בשיח החברתי החדש, היא העלאת תמונות של נבחר הציבור בפעולה.