הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
ההבדלים בין המפלגות הדמוקרטיות לבין מפלגות שלטון היחיד – שבראשן עומדים משה כחלון, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ואריה דרעי- נפרשים לעיני כל.
השבועות הקרובים עד לרגע האחרון של מועד הגשת הרשימות (סוף ינואר) יהיו תקופת ההמלכה או העריפה. כמו תחרות יופי או קומבינת מיתוג. אולי זה נקבע על פי שווי שוק בורסאי, יכולת להביא תשואה פוליטית או כישורי מלל של מועמדי Talking Heads בתוכניות המלל הרבות. ירצו הפוליטיקאים לעיל, יקדמו את אנשיהם. לא תחשק נפשם, יעיפו.
שמעתי אתמול את השר עוזי לנדאו מספר בראיון כי שיטת המינויים על פי רצונו של אדם אחד עדיפה על הנעשה בליכוד, לדוגמה, משם לנדאו הגיע. אבל לנדאו לא באמת יודע בשלב הזה אם ליברמן ירצה בו או לא. אולי לנוכח הירידה בסקרים של ישראל ביתנו, יצטרך שר החוץ לבחור פאנל פוליטיקאים צעיר יותר?
התהליך הבלתי דמוקרטי הזה מדהים כל פעם מחדש בתקופת בחירות, אבל חשובים לא פחות הם המהלכים של אותם חברי הכנסת כאשר הם בתקופות שבין הקמפיינים, כאשר הם אמורים לתפקד ביומיום. לנדאו היה איש ציבור לפני שהצטרף לליברמן ולכן הגיע עם חוט השדרה הנחוץ, אבל מה עם המינויים של לפיד אשר חיפש מפורשות אנשים שאינם מן ״הפוליטיקה הישנה״?
אני מסכים לכל הטענות שעלו כאן, למעט הקביעה הלא נכונה שהיחס העיתונאי לח”כים שנבחרו בפריימריס, הוא טוב יותר מאשר לכאלה שנבחרו בידי מנהיג המפלגה. מספיק לקרוא כאן כיצד את התייחסת כאן למירי רגב, או כיצד התקשורת מסקרת באופן כללי את נבחרי הליכוד והבית היהודי, כדי להבין (שוב…) שהדבר האחרון שמעניין את התקשורת, הן תפקודו ויושרתו של הפוליטיקאי – אלא עמדותיו המדיניות.
בישראל יש שלוש מפלגות שמקיימות הליך של בחירות, אחת משמאל ושתיים מימין. במפלגה משמאל יש המוני משוריינים, במסגרת הסדר תמוה להחריד שנועד להציל קריירה פוליטית דועכת של טרמפיסטית סדרתית, ובכ”ז, כל משורייניה, לא זכו לבדל של ההתקפות שזכו ויזכו פוליטיקאים שכן נבחרו בבחירות מקדימות, אבל דווקא חושבים שעדיף לא לעקור יהודים בתמורה לפיסת נייר עם חתימה של אבו מאזן…
בקיצור, פוליטיקאים שנבחרו במפלגתם עדיפים על בובות של מנהיג מפלגה – והלוואי והתקשורת באמת תתייחס לעניין באופן הזה.
לפי הסקרים ציפי ליבני קיבלה שני שריונים ריאליים. היות ורק פרץ נשאר עם ציפי בפועל השיריון השני ילך לסתם מישהו חיצוני, כמו טרכטנברג בנוסף לשיריון במקום 11 שמיועד למופז.
זה מוגזם להגיד “המוני שיריונים בשמאל” כשבבית היהודי סיכמו על 3-4 שריונים לתקומה, ובליכוד נתניהו קיבל שני שיריונים, וזה עוד אחרי ששכחנו שרק לפני חצי שנה עוד היה קיים יצור הכלאיים ‘הליכוד ביתנו’, עם ריצ’רץ’ של שיריונים.
בכל מקרה החמצת את מה שטל כתבה: הסיבה שמשורייניה לא זכו להתקפות הן כי הם לא מעניינים, הם משוריינים ועדיף כבר ללכת למקור (ציפי לבני). זה נכון בכל הקשת הפוליטית, בהינתן כמובן שהח”כ המדובר אינו שר, כי בשרים יש עניין בלי קשר לשיריונים
ראשית, אתה צודק לגמרי הן לגבי שריוני תקומה והן לגבי השריונים שביבי יקבל (מספר לא גבוה, נדמה לי) – אבל בעבודה המצב שונה מהותית: הרצוג נתן מספר גבוה יותר באופן משמעותי (גם פרופורציונאלית, וגם בפועל), והסכים לחלק את ההנהגה על מפלגה שהיא בכ”ז לא רכושו הפרטי.
הליכוד ביתנו היה אכן שגיאה נוראה, גם בזמן אמת ועוד יותר מזה בדיעבד…
לא החמצתי מה שטל כתבה: “היחס העיתונאי אליהם גם הוא שונה. יש להם יותר כבוד ומשקל”, ואני סבור שהיה מצויין לו הדבר היה אכן נכון (כאידיאל זה צריך להיות נכון), אבל בפועל ההטייה תמיד תמיד את הסיקור ההוגן, ופוליטיקאי ממפלגה דיקטטורית מהמחנה הנכון תמיד יזכה לליטופים, בהשוואה לפוליטיקאי ממפלגה דמוקרטית מהמחנה הלא נכון.
וזה אורי, מבלי להזכיר את הטרמפיסט הנצחי, מקורבו של נתניהו, צחי הנגבי, יו”ר ועידת הליכוד שכינס את הועידה אחרי פרישת שרון ואמר שאין ברירה חייבים להתגבר ולהמשיך הלאה, ויומיים אחר כך כבר היה בקדימה. ומי אץ רץ להציל אותו? ניחשת נכון. נתניהו.
ואשתו של מי אמרה אם לא רוצים אותו בליכוד נעבור לניו יורק ושתישרף המדינה? ניחשת נכון גם כאן. (אגב, החצי הראשון עומד להיות, החצי השני לא יהיה).
ומי חבר לליברמן, שקפץ מהליכוד לאיחוד הלאומי, ומשם כעצמאי, ומשם חזרה לחיבור המוזר שנועד להציל את עורו הפוליטי? שלושה ניחושים נכונים ברצף, אורי. נתניהו.
אז מי הדועך, ומי האופורטוניסט, ומי משחק במניפולציות זולות על אזרחי ישראל? ביבי, אורי, רק ביבי.
ועכשיו דמיין לך מה היית כותב עליו לו שתק, אחרי שזומן להיחקר כחשוד בחקירה פלילית…:-)
היה נחמד לראות מהדורה מורחבת של המאמר הזה, עם קצת יותר דוגמאות.
עדי קול היא דוגמא אחת. איפה עוד ראית שהתייחסו בחוסר רצינות לחברי כנסת מיש עתיד (לא שאני טוען אחרת, פשוט אשמח לראות דוגמאות קונקרטיות)
אתה צודק. דברים שלא תמיד יש להם מקום במאמר מן הסוג הזה – מערכות היחסים של הח״כים שנבחרו אישית עם הציבור (ובמובן הזה גם עם התקשורת) היא בעייתית. הם פשוט לא יודעים מעולם אם הם יהיו שם או לא והאם לייצר תהליכים המשכיים. וגם כשהם מנסים להוביל מהלכים, מי באמת עומד מאחרי זה? הם ? החלטה אישית, הסכמה עם הבוס או החשש שיעיפו אותם?
קול הולכת לעוף בוודאות נכון?
צופה סטטוס של יאיר לפיד בו הוא מספר על השיחה הבוגרת והבונה שהוא ועדי קול ניהלו על דיאט ספרייט ויין לבן במרפסת של שי פירון, בה הוא אמר לה כמה הוא מעריך אותה וכמה היא תחסר למפלגה, אבל הוא מקבל את בקשתה לפרוש.
שום דבר לא בוודאות עד ל 47 יום לפני הבחירות שזה מועד הגשת הרשימות. וזה מדהים בפני עצמו איך אפשר לשחק עם האישים/נשים הללו בכל התקופה הזו.
את זה אפשר לשאול רק את לפיד עצמו. בסופו של דבר, אם ימקם אותה גבוה מספיק – היא בהחלט יכולה להשתלב גם בכנסת הבאה.
עצוב לקרוא הבוקר את בן כספית. ליברמן, זה המועמד השלישי שלו לראשות ממשלה בתוך שנתיים שרשויות המשפט ואכיפת החוק מתעקשות ליירט לו.
עצוב לקרוא (או לראות) את בן כספית בעשורים האחרונים…
אורי ופוליטיקלי מסכימים על משהו, כמה מרגש!