‘אל תתרמו כסף לנטיעת עצים’, כך מציע אחד מבכירי הכותבים היהודים אמריקאיים בבלוג שלו במגזין אטלנטיק.
“ברור שקק”ל, אשר בין השאר אחראית על נטיעות עצים בישראל, תבקש תרומות מאמריקאים עבור ‘קמפיין חירום לאש ביערות’ כתגובה לאש הקשה המתפשטת בהרי הכרמל. אבל אני לא תורם.” כתב כבר ביום שישי, 24 שעות לתוך האסון, ג’פרי גולדברג בבלוג שלו באתר האטלנטיק מגזין. גולדברג, לרוב בעל דעות התומכות בישראל וממש לא השמאלני התורן, הפתיע אותי כשקראתי את דבריו.
האינסטינקט המידי של יהדות ארה”ב היא למהר לפתוח ארנקים ולתרום הון רב, עבור כל מטרה הקשורה בישראל. אני זוכרת שבתקופת מלחמת לבנון השניה – אני גרתי אז במרילנד ועבדתי בתור הכתבת של מעריב בוושינגטון – בחזיתות כל בתי הכנסת באזור נישאו שלטים גדולים ‘אנחנו עם ישראל’ וקראו לציבור לתרום למדינת ישראל, גם כאשר חשבו בארה”ב שישראל מפריזה בשימוש בכוחה או שהיא לא התכוננה כראוי ללחימה.
עכשיו גולדברג מרגיש שממש לא בא לו להשתתף בשיקום היערות. “התוצר הגולמי המקומי בישראל עומד על כ 30 אלף דולר לאדם. ישראל היא מדינה עשירה. העובדה שהיא לא מחזיקה ציוד כבאות מספיק זו הבעיה של ישראל. העובדה שניהול שירותי הכבאות בישראל נעשה באופן בלתי הולם זו אשמת ישראל. בנקודה כלשהי, יהודי התפוצות חמי הלב שעדיין רואים בישראל מקרה צדקה יצטרכו ללמוד לומר לבני הדודים שלהם לממן באופן ראוי שירותי הצלה אם הם רוצים להיחשב לתושבי מדינה מתקדמת”.
גולדברג השמיע קול יחיד. מהכירותי עם ה’בני דודים’ האמריקאיים, דבריו ממש לא יעצרו אותם מלהזרים הון.
ולעניין אחר – איך מרוויחות תחנות כיבוי אש כסף בארה”ב?
הן עושות מסיבות יומולדת לילדים בתוך התחנה. כשעברתי לגור בארה”ב, אז עם ילד בן שנה, די הופתעתי מן התופעה. נדמה לי שבשנת 2003, חבורה של זאטוטים הוזמנו על ידי חבר מן הגן, לואיס שמו, לתחנת כיבוי האש של רוקוויל, ואחרי שהוכנסו לחדר החברה של הכבאים בקומה השניה של התחנה כדי לצפות בפרק קצר של ‘רחוב סומסום’ (הרלבנטי להצלת אנשים משריפות), הם הוזמנו לעלות על כבאית, לאחוז בהגה, לטפס על סולם ולראות את האלונקות ואת ציוד הצלת החיים.
אחר כך כבאי-בריון עם חיוך גדול ניסה להדגים להם כמה מהר הוא לובש ופושט את הבגדים המיוחדים. בשלב הזה, כשהכבאי חבש את המסיכה המסננת גזים רעילים, הבן שלי התחיל לבכות והיומולדת הסתיימה באווירת פניקה. למען האמת, בכל שעת היומולדת לא יכולתי להפסיק לחשוב מה יקרה אם פתאום יעלה איזה בניין באש, והכבאים יצטרכו לזנק על המוטות שלהם, להחליק מטה, להפעיל את הסירנות ולדהור להילחם באש. זה לא קרה ובינתיים בזמן שהכבאים נחים במשמרת שלהם ומשתעשעים עם הילדים, תחנת כיבוי האש שילשלה לכיסה מאות דולרים.
יש משהו בדבריו של אותו גולדברג. האמת היא שיהדות ארה”ב משמיעה כבר זמן רב טענות על כך שהגיע הזמן שהקהילה העסקית והאזרחית בישראל תתחיל לקחת חלק יותר משמעותי במאמצי הפילנתרופיה. התקציבים שהפדרציות מעבירו לסוכנות ולג’וינט הצטמקו, ולא רק בגלל המשבר ופרשת מיידוף.
לאור העובדה שמדובר במחדל של הממשלה – אפשר להבין אותו.
ותכלס? קק”ל המליצה לא לנטוע עצים, אלא לתת לחורש לשקם את עצמו.
הסיוע שישראל קיבלה ממדינות העולם הוא עצום, ולא היה לו תחליף. לתרומות החשובות של הדודים מאמריקה יש תחליף, והגיע הזמן שנשתמש בו.
פוסט מאוד מעניין – תודה
הנה עכשיו גם אני קוראת את מה שציינת לגבי דילול החורש ושיקום עצמי
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20101206_1202318
לומדים כל יום משהו חדש. מה שמעניין הוא האינסטינקט של גולדברג, עוד ביום שישי לפני שהאש כבתה הוא קרא לא לתרום לקק”ל.
תודה על התגובה.
באמת ראיתי קמפיין גדול בבתי הכנסת, מטעם הOU (האיחוד האורטודוקסי – האיגוד הראשי של בתי הכנסת האורטודוקסיים בארה”ב) לקמפיין גיוס כסף למען ישראל, וחשבתי לי, למה לעזאזל הם אוספים כסף בשביל ממשלת ישראל? אני יכול למצוא להם אלף מטרות טובות יותר בתוך הקהילה בארה”ב, שלא לדבר על מחוצה לה
מצד שני, כבר מאז מלחמת לבנון לא היה קמפיין. אולי הם חוששים להחליד…
נכון.אל תתרמו לנטיעת עצים, אל תתרמו לבנין הארץ או לכל מטרה אחרת. אנחנו לא צריכים תרומות אנחנו צריכים אתכם. אנחנו צריכים שתעלו לארץ ויחד נבנה פה בית לעם ישראל.
אנחנו צריכים אתכם, לא את כספכם.
יפה כתבת. זוהי בדיוק הבעיה של יהודי אמריקה. מצד אחד רוצים מעורבות. מצד שני תמיד מעורבים מרחוק ומתקשים לממש את החיבה שלהם אלינו.
תתרמו לנטיעת עצים, אל תתרמו לבנין הארץ או לכל מטרה אחרת. אנחנו לא צריכים תרומות אנחנו צריכים אתכם. אנחנו צריכים שתעלו לארץ ויחד נבנה פה בית לעם ישראל.
אנחנו צריכים אתכם, לא את כספכם.