מתח״ככים: מידע אישי-פוליטי-קצת רכילותי (אבל קליל), פעם בשבוע בפלוג:
– מפלגת מרצ סגרה אתמול בלילה את מפקד החברים, כולל השבתם הביתה של חברים שהפסיקו לשלם בשנים האחרונות. התוצאה: 16 אלף חברי מפלגה, מספר חסר תקדים עבור המפלגה הקטנה הזו כשבפועל מדובר במספר כפול ממספר המתפקדים אליו הגיעה מרצ לבחירות 2013. בין המתפקדים, שגם מתכוונים להתמודד: האלוף במיל׳ אייל בן-ראובן, בעלת הטור ולשעבר חברת הנהלת עיתון הארץ אבירמה גולן (שני האחרונים משתייכים לקבוצת אילן גילאון במפלגה) ואבי דבוש, שמוביל כיום את המחאה נגד הממשלה דרך קבוצת ׳התנועה לעתיד הנגב המערבי׳
– השבוע באירועי ישראל ביתנו (לא הייתי, ניזונתי רק מדיווחים) תפסה את תשומת לבי הנקודה הבאה: אביגדור ליברמן שומר על קשר חם עם ח״כים מכנסות קודמות. לא, לא עם כולם. דני איילון, אנסטסיה מיכאלי או אסתרינה טרטמן לא בתמונה. כן בתמונה: ח״כ לשעבר משה מוץ מטלון.
– פעם כאשר שר בכיר היה רוצה להביע את הסתייגותו ממנהיגות ראש הממשלה נתניהו הוא היה מכנס מסיבה ענקית, מלאת משתתפים ואח״כ רץ לכל אולפני הטלוויזיה ומספר כמה היחסים התדרדרו והקש ששבר את גב הגמל, היה תהליך הבחירה של ראובן ריבלין לנשיאות.
אבל היום בעידן הרשתות החברתיות, תמונה אחת שווה אלף מילים. הנה השר סילבן שלום, רוצה בכלל לדבר על חיזוק תושבי הדרום והתמונה המיוחדת שהוא בוחר לצרף לסטטוס הבנלי שלו, אומרת הכל. למה שלא יתפטר, פשוט?
לפני עידן הממים, תמונות בלבוש ביזאר (חליפות נגד זיהומים, לדוגמא) היו הופכות לחומר קמפיין משובח. אבל היום, כאשר כל פוליטקאי רוצה שיעשו עליו ׳ממים׳, אף אחד כבר לא מתרגש. בינתיים אין ספק שח״כ זבולון כלפה עובד על אלבום תמונות אישי עשיר בחומרים.
בעוד עיתוני חג אליטיסטיים וכלי תקשורת מהוגנים עוסקים בתחרות הסיפור הקצר או עיצובים גרפיים יפיפיים לחג, שלא לומר דירוגי פוליטיקאים איכותיים, אני מכריזה בזאת על תחרות חבר-הכנסת-כטוקבקיסט המצוי והרדוד. היו לי כבר כמה דוגמאות מופלאות בפלוג בעבר והנה היום, מועמדת מובילה העשויה להדיח את ח״כ מירי רגב מן הממלכה הבלעדית שלה (הנאום הפוליטי כטוקבק ההזוי של השנה)
– הייתי השבוע במסיבת הנקנקיות בלחמניות, יין המיוצר בשטחים, סנדלים ודשא של ח״כ פייגלין. הדיווח אמור לעלות באתר אל-מסדר בערבית (כן, כן! קוראי הערבית מתעניינים במשנתו של משה-טיהור עזה- פייגלין). בינתיים, כיוון שאיני יכולה לפרוש כאן את הטקסט בעברית עד שהמקבילה הערבית תהיה און ליין, אצרף רק תמונה מהרגע המהנה ביותר בערב: שירתו המשובחת של אריאל זילבר.
״ואני ראיתי ברוש
שניצב בתוך שדה מול פני השמש
בחמסין, בקרה
אל מול פני הסערה.״
ולסיכום השנה ה Lip-Sync המצחיק של ח״כ יחימוביץ׳
הצגת הגב’ שקד כאחרונת להקת המצווחות לוקה בחסר. אותה ח”כית, באמצע המלחמה, העלתה סטטוס שהערבים ביפו שרפו את בית הקברות היהודי(עובדה הזויה לחלוטין), אך מעבר לכך, התגוללה על גלי צה”ל שלא דנו כלל “בפוגרום הנורא” (רזי ברקאי, ערך בדיקה פשוטה, שהעלתה כמובן, שלא נשרף כל בית קברות ביפו). אך חמור מכך, במהלך המלחמה, העלתה הנ”ל סטטוס שתומך במאמר (שלא פורסם) של עורכו לשעבר של מקור ראשון אורי אריאל ז”ל, שבו קבע שמותר במלחמה לפגוע בפלסטינאים כולל נשים וילדים. אמירתה הקיצונית של שקד מתכתבת היטב עם מאמרו של גדעון לוי על הטייסים, מכיוון שבעלה של שקד משרת בחיל האויר. שני מיקרים אלו הם מיקרים קיצוניים ביותר של הסתה אשר נעשתה במהלך המלחמה.
תחרות הח”כ הטוקביסט המצוי היא כמובן סגורה לעשרים שנה הקרובות, אחרי משפט הזהב של גלאון ש”הפתרון לדאעש הוא בלי ספק הסדר עם הפלסטינים”.
הניסיון לייצר באזז בתוך המיקרו-ביצה של הברנז’ה סביב דבריה הפשוטים ומדוייקים של איילת שקד על הפסיקה האדיוטית הואנטי-דמוקרטית של בג”ץ, היא בזבוז מאכזב של פיקסלים שניתן היה להקדישם לפרסומו של עוד איזה כנס שכוח-אל שמארגנת אחת מעמותות הקרן (שיתקיים כמובן אי שם באתר סקי באלפים…).
אגב, ציניקן חריף היה יכול לראות ששתי הדוגמאות היחידות שהבאת לח”כ טוקביסט, הן של שתי נשים, והוא היה עלול להרים גבה באי-נוחות, שכן הדבר עלול להתפרש כמיזוגניה מזעזעת וחוסר תמיכה אמיתי בקידום נשים במערכת הפוליטית. אחרי הכל, אין גברים טוקבקיסטים בכנסת?! למרבה המזל, אני איני ציניקן ובחרתי שלא להתייחס לנקודה הזו…
מפקד החברים של מרצ הוא אחד הלהיטים הגדולים. אני מכיר מאוד מאוד מאוד מקרוב, מישהי שהייתה חברה בנוער מרצ בגיל 20. מאז היא לא חידשה התפקדות, וחלפו להם כמעט עשור וחצי, שבמהלכם נפקחו עיניה והיא חדלה מלתמוך ברעיונות של מפלגת-הנישה הזעירה הזו. מה רבה הייתה הפתעתה לגלות שבחודשיים האחרונים התקשרו אליה פעם אחר פעם מטעם המפלגה כדי לברך אותה על חידוש התפקדותה למפלגה – ובעוד בחינם. פעם אחר פעם ביקשה מהם להסיר שמה מהרשימות, ופעם אחר פעם, קיבלה הבטחה חגיגית שהדבר ייעשה. נכון לעכשיו, אין לה מושג אם היא אכן עדיין רשומה במאגרי מרצ כחברת-מפלגה, אבל אם הרישום שלה מלמד על משהו (היא אכן לא משלמת אגורה על פקידתה-מאונס למפלגה – את זה אשכרה וידאנו…), אזי “מפקדהשיא” של מרצ הוא בסה”כ ישראבלוף מגוחך. מעבר לכך, מכיוון שמרצ היא מפלגה שמתפקדיה אינם רשאים ליטול חלק בבחירת מועמדי המפלגה לכנסת, הרי שלא ברורה עצם ההתרגשות מהמפקד – אפילו אם אבירמה גולן עומדת להתמודד (אכן רכש דרמטי שמהווה פנייה לקהלים חדשים של שמאלנים-אשכנזים-קוראי הארץ…).
אני מתקשה להבין מה הבעיה במה שאיילת שקד כתבה. מדובר בפתגם ערבי שמתאים בול למציאות שלנו. יש מישהו שלא שמח שתפסנו אותם ?
וזו הסיבה שבגללה צריך להכנס ללינקים. אני חשבתי שזו יציאה חריפה נגד פסיקת בג”ץ…:)
עכשיו כן נכנסתי לדוגמאות וגיליתי שמסתבר ש”טוקבקיסטים” הם כאלה ששמחים שמחבלים מתים. אז מסתבר ששמחה על מחבלים היא משהו רדוד ושטחי. מעניין ומרתק הוא עולמם של הנאורים…