דפני, ברק – תתבעו אותם!

מי שגורר אנשים לבתי המשפט רק כדי שלא ימשיכו להפגין, צריך לשאת באחריות. פעילי המחאה החברתית שנתבעו וזוכו צריכים להגיש תביעה נגדית נגד המשטרה

טור שלי הבוקר במעריב

מכל המולת כתבי האישום נגד מובילי המחאה החברתית של קיץ 2011, מה נותר? שורה של החלטות שיפוטיות: זיכויים מוחלטים בהעדר ראיות נגד פעילים חברתיים (ברק לוי סגל, דניאל פלנקר, בן אדם בקמן), ביטול אישום (דפני ליף), ופסילת ראיות (משה מנקין וגם בהכרעת הדין המזכה את סגל ופלנקר). וישנם תיקים נוספים. הסיפור הזה נהיה מכת מדינה. מכה שהמדינה מפילה על אנשים סתם, כי לא מתאים למדינה מחאה.

בהצטבר כל הראיות, אפשר למצוא את האחראיים למחדל: המשטרה. גוף האמון על הסדר הציבורי ועשיית הצדק מגיש תיק אחר תיק לבית המשפט, כשאין גיבוי בראיות, וראיות אחרות נפסלות. המשטרה מנסה לתפור תיקים על בסיס פירות העץ המורעל והשופטים, בצדק כמובן, זורקים את השוטרים והפרקליטים מכל המדרגות. אפילו “עבודת חקירה בסיסית, שאינה נזקקת לאמצעים מתוחכמים” לא ביצעו השוטרים – כך כתב בראשית השבוע השופט משה יועד הכהן בהכרעת הדין שזיכתה את סגל ופלנקר.

שלוש שנים לאחר המחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה ישראל, עולה ריח מסריח של הגשת כתבי אישום, באופן סתמי ורק כדי לפזר את ההפגנות. במסדרונות הפרקליטות מלחשים זאת מזמן. אמרו להם, לפרקליטים הצעירים שעובדים עם המשטרה, להגיש, להגיש כתבי אישום. למה לא? מכירים עוד דרך ארגונית יעילה להפחיד ולעצור מחאה? כך לא מתנהלות רשויות אכיפת החוק במדינה דמוקרטית, האמורות להבין שההפגנה אמורה להיות חירות פשוטה.

בעבר כתבתי, כי על דפני ליף להגיש תביעה נגד המדינה ב”עוולת הנגישה”. מי גורר כך אדם צעיר לשנים של דיונים בבית המשפט? להוצאות כספיות על עורכי דין? להסתובבות בציבור עם כתם ה”חשוד” או ה”חשודה”? פרטי התיק של סגל ופלנקר אולי שונים מבחינה עובדתית מתיקה של ליף, אבל הכשלים המשטרתיים חוזרים על עצמם והכל ביחד מתחבר לאיזה תסריט מגוחך של הסרט “מתחת לאף”. כזו שלומיאלית היא המשטרה.

השבוע התרסק לתביעה ולמשטרה תיק נוסף. לכן, אחזור על הצעתי שפורסמה בטור ב”מעריב” זה מכבר: בחוק הישראלי קיימת “עוולת הנגישה”. מדובר ב”פתיחתו של הליך נפל בפלילים בזדון ובלי סיבה סבירה נגד אדם… וההליך חיבל בשמו הטוב של אדם או סיכן את חירותו – ונסתיים לטובתו”.

ובכן, פעילי המחאה החברתית, 400 אלף איש מאחוריכם. הוכחת “עוולת הנגישה” אינה פשוטה ויש צורך להראות זדון. עם הצטברות תיקי הזיכויים, ביטול האישום, רשלנות באיסוף ראיות וקיום סטנדרטים מינימליים של חקירה, אפשר להתחיל לתכנן תביעה ייצוגית קבוצתית גדולה. זו תהיה תביעה להחזר כסף מן המדינה, לכל הפעילים החברתיים שנגררו על ידי השוטרים והפרקליטים לבית המשפט לשווא.

והזדון? מי שגורר אנשים לבתי המשפט, רק כדי שלא ימשיכו להפגין ולא מכבד את זכות האזרחים למחאה – הזדון שלו ברור מאליו.