מה עושים כשראש הממשלה לא עונה לשאלות?

הנושא של ההצהרות החד סיטריות של ראש הממשלה לתקשורת הישראלית (תוך שהוא מצולם ומשודר בכל הערוצים) עלה שוב היום, אחרי הביקור של נתניהו אצל משפחת פרנקל האבלה בנוף איילון. האמת שאפשר לדבר על נתניהו ועל היחס שלו לתקשורת כל יום. הצהרות מצולמות, סמסים, הודעות ואי מיילים מן הסוג החד סטרי משוגרות אלינו 24/7. עיתונאים אמריקאיים שאלו אותי היום, איך הציבור הישראלי מסכים לכך? ומדוע זה עובר בשקט? התפתח דיון סביב האופן בו צריכה התקשורת הישראלית לנהוג.

יש אנשים שחושבים שצריך להחרים את לשכת ראש הממשלה או את נתניהו כדי לכופף אותו.

אין לי התנגדות שאיזה כלי תקשורת יפעל כך, אבל אני חושבת שזה לא הכיוון שלי. זה אמנם עשוי להיות מסעיר לכמה שעות, אך מאחר ויותר חשובה התוצאה מאשר המהומה, הרשו לי לשער שזה לא מהלך שישיג תוצאות ויבסס את מערכת היחסים בין לשכת ראש הממשלה לבין התקשורת הישראלית באופן ראוי.

אז בכל זאת, שאלו אותי, מה עושים?

נתניהו מדבר ללא שאלות, 6 באפריל, נוף איילון

הנה כמה רעיונות

1) כל שר שמתראיין, במשדרי הבוקר או בתכניות הטלוויזיה או בעיתונים, במיוחד אם מדובר בשרי הליכוד – לשאול אותו על כך. שכולם יצטרכו לעסוק בנושא. את התשובות אפשר להעלות לכותרת, לכותרת משנה או להדגיש באיזה שהוא אופן. כבר שמעתי כמה עמיתים שלי שעוסקים בנושא. עמית סגל, ערוץ 2, עורר את הנושא בינואר השנה. אבל מאז, ועם כל העיסוק בשעון העצר, שמעתי לפחות את  אסף ליברמן (גלי צה״ל), רינו צרור (גלי צה״ל) ובן דרור ימיני (באייטם בערוץ 2) מתעסקים עם הנושא.

2) עיתונאים מדווחים מן השטח, וחוזרים ומספרים לציבור שמדובר בראש ממשלה שמסרב לערוך מסיבת עיתונאים. לפני כמה ימים צייץ עמיתי, אריאל כהנא (מקור ראשון) שכל הכתבים במהדורות החדשות אמרו זאת (ללא תיאום ביניהם).

3) לקרוא לילד בשמו. גם אם משרד ראש הממשלה שולח במייל הזמנה ל״מסיבת עיתונאים״, מי שמשדר משם או מדווח משם יכול להגיד: ״אנו משדרים כעת מן ההודעה החד-צדדית שנתן ראש הממשלה״. העובדה שבלשכת ראש הממשלה מכנים זאת ׳מסיבת עיתונאים׳ לא הופך אותה לכזו. התקשורת צריכה להתחיל להכתיב את המינוחים שלה. מינוח יוצר תודעה. מי כמו איש ה׳פעימות׳ יודע זאת?

4) אפשר כמובן שפרלמנטרים מסויימים (אין לי מושג מי ואני באמת לא עושה דבר אקטיבי בעניין מלבד לכתוב זאת כאן), יגישו הצעת חוק שתתמודד עם התופעה. מעין תיקון לחוק יסוד ראש הממשלה המקבע נורמה מסוימת. הניסוח לטעמי יכול להיות מעודן, גמיש. הסיכוי שהצעת חוק מן הסוג הזה תעבור הוא נמוך למדי, אבל עצם הגשתה, יעלה את רמת השיח הציבורי בעניין.

5) גבולי ולא בטוח שיכול לעבוד: התקשורת יכולה להכריז על יום דיאטה אחד בחודש. להסכים מראש שביום זה וזה, בין השעות כך וכך, לא יצוטט ראש הממשלה. הכלי הזה הוא על הסף של חרם והוא כמובן לא יכול לעמוד במבחן המציאות אם יש אירוע חשוב שיש לדווח עליו. אבל, זהו אבל גדול, עצם ההודעה מראש על כוונה שכזו תתיר למשרד ראש הממשלה את האפשרות לשחרר את סמסי איראן-איראן שלהם בשעות אחרות ותעניק לתקשורת את מרחב המחאה הלגיטימי שלה. שוב, לא בטוח שזהו כלי יעיל, אבל לכל הפחות הוא יעורר תשומת לב.

6) הרעיון הכי חשוב והכי נכון (לדעתי): להעלות את עצם קיומה של הבעיה בישיבת המערכת, בדסק החדשות בכל כלי תקשורת ובמידת האפשר לבצע סיעור מוחות קבוצתי בפתרונות ראויים. יש לי תחושה שבישיבות מן הסוג הזה, יועלו עוד מלא רעיונות משובחים.

7) כמובן, כל כלי תקשורת הרוצה לקחת את שעון העצר שלי ואת הפוסט ׳13 סיבות למסיבת עיתונאים׳ ולהעתיקם לתוך האתר/בלוג שלו – מוזמן לעשות זאת. My treat.

8) לייחד בוקסה מסוימת, בעמוד פנימי שאינו העמוד הראשון להצהרת ראש הממשלה

9) לציין בסיומה של כל כתבת דיווח על דברי ראש הממשלה שעל אף בקשות חוזרות ונשנות של העיתון לראיון/מסיבת עיתונאים, ראש הממשלה המכהן מסרב לשוחח עם הציבור באמצעות העיתונות

הצעה אחרת- שונה מאוד משלי – של חבר ועיתונאי משובח עידו קינן

הערה על צווי איסור הפרסום ששוטפים את המדינה ואת דעת הקהל ואת העבודה העיתונאית. ושמטרתם, רוב הזמן, היא להשפיע על המסרים או להגן על חשודים – יותר מאשר לשרת את האינטרסם הבטחוני וקידום החקירה:

פעם בעבר היתה צצה מדי פעם השאלה, איך צריכים לנהוג עיתונאי רשת או בלוגרים בנוגע לצווי איסור פרסום. מאחר ואיני חלק משום מערכת חדשות בשנים האחרונות וגם כאשר הייתי (מעריב) ישבתי בכלל בוושינטגון אז רוב הזמן לא היה לי מושג על קיומו של צא״פים כזה או אחר, ולכן לא יכולתי בכלל להחליט מה לעשות איתם? זכור לי מקרה בו פרסמתי פריט מידע (לא חשוב במיוחד), אשר בדיעבד הסתבר שהוא מוכמן או מוסתר או ווטאבר. פריט המידע שלי התבסס על תמונה, כלומר מידע מצולם. עד היום לא ראיתי את צא״פ הנוגע לאותו העניין, וממילא התמונה שלי לא חשפה דבר.

אבל לא משנה אותו הסיפור הספציפי. בעבר נהוג היה לחשוב או לקוות שמי שאינו בכלי התקשורת המובילים בעצם משוחרר מכללי הצנזורה והצא״פים. אני עצמי השתדלתי תמיד לא לעבור על החוק ביודעין.

על כל פנים, מה שהבנתי בשבועות האחרונים זה שכדאי לי לפנות לרשויות ולבקש להיות חלק מן הרשימה של כלי התקשורת שמקבלים את הצא״פים.

מאז שכל דבר ועניין בישראל שרוי תחת צא״פ, מי שלא מקבל את הצא״פים עבר לחיות באפילה.