אולי זה זמן טוב להפסיק לשקר

רצח משולש איננו אירוע אסטרטגי מטיבו. כבר ידענו מעשי רצח גדולים יותר ומזעזעים יותר. אבל לפעמים הופך אירוע בודד למניע של מאורעות גדולים יותר. רק השבוע ציינו מאה שנים לאותה יריה בודדת בסרייבו שנחשבת לגפרור שהצית את מלחמת העולם הראשונה (ואיתה, כנראה, גם את השניה ואת כל המאה העשרים). איזה אירוע גדול עלול לגרור הרצח ומה היינו רוצים שיגרור?

בינתים לא מצביעים הדיווחים מישיבת הקבינט אמש על מלחמה באופק. בנט ביקש תגובה צבאית נגד חמאס עזה, לבני ויעלון התנגדו, בסוף, כמו בדרך כלל במקרים כאלה, קיבלו את עמדת הצבא ששומר בנק מטרות במיוחד להזדמנויות כאלה. כדאי להתעכב רגע על המונח הזה, “בנק מטרות”, כי הוא אולי מונח צבאי אך הוא משקף במדויק את המדיניות של ממשלות ישראל כבר לא מעט שנים.

“בנק מטרות” הוא אוסף מטרות, בדרך כלל מבנים בבעלות או בשימוש חמאס, שצה”ל יכול לפגוע בהם בלי לגרור תגובה שתכריח אותו להכנס קרקעית לעזה. הן לא מספיק חשובות כדי שצה”ל יפציץ אותן מיד, אך מספיק חשובות לחמאס כדי לשמור ולהפציץ מאוחר יותר, בשעת הצורך. אובדנן יכאיב לחמאס, אבל לא יותר מדי, לא עד כדי לגרום לו לפתוח במתקפת טילים. מדובר בהליכה על חבל דק, בסוג של “סטטוס קוו”. “סטטוס קוו” הוא הביטוי שנתנה הפוליטיקה הישראלית להסכמי הפשרה בין יהודים דתיים לחילונים. שני הצדדים הבינו שקיומה של חברה ישראלית ומדינה ישראלית מתפקדת חשוב מספיק על מנת שיוותרו מעט אחד לשני. המצב מכאיב לשני הצדדים וכל צד מנסה למשוך את השמיכה לכיוון שלו כל אימת שמתאפשר, אבל חוסר הנעימות הזה מאפשר חיים ביחד.

אלא שהטרור הערבי נגד ישראל, תחת השמות “אש”פ”, “פתח”, “חמאס” או כל שם אחר, איננו שותף אזרחי למדינה משגשגת. מדינת ישראל מנהלת, ביודעין, לאורך זמן ותחת כל ראשי הממשלה מכל המפלגות, מדיניות “סטטוס קוו” עם המרים שבאויביה.

הזמנים האלה שאחרי עוד מעשה רצח מזעזע (בתקשורת הישראלית מאז אוסלו זה מכונה במונח הסטרילי משהו “פיגוע”) הם זמנים קשים  לפוליטיקאים. דעת הקהל מבעבעת (אם כי, חשוב להזכיר שהרבה פחות מבעבר. בשנות השמונים והתשעים גררו מעשי רצח כאלה תגובה פיסית של יהודים נגד ערבים, כיום מסתפקים בהתלהמות מילולית בפייסבוק) והפוליטיקאים צריכים לבטא את רחשי לב הבוחרים שלהם אבל גם לפעול בצורה אחראית. כאן הם בבעיה כי כאמור מדיניות העל של מדינת ישראל ביחס לטרור הערבי היא של “סטטוס קוו”.

האמת העצובה היא שלאיש בממשלת ישראל אין חזון חיובי של פתרון מדיני. נתניהו ולבני משתעשעים ברמה כזו או אחרת של התלהבות ברעיון של “שתי מדינות לשני עמים”, אבל כל מי שעוקב אחרי העסק יודע שזה בלוף. גם לבני וגם נתניהו לא מסוגלים (ולמעשה גם לא נדרשים) להסביר מהן אותן שתי מדינות, מיהם העמים, מה יהיו היחסים בינהן ובינהם ואיך בעצם תיראה המדינה או תיראינה המדינות לאחר ה”הסכם” שאמור להיחתם.

בשנות התשעים והאלפיים, ימי אופוריית השלום (בטרם עלתה בעשן ובהרבה הרבה דם) מלאה הארץ מכוני מחקר וכנסים מקצועיים שדשו בכל פרט ופרט מהסכמי השלום העתידיים. רובם ככולם היו אוויליים ומנותקים מהמציאות אבל לפחות היתה להם תכנית. הם ניסו לענות ברצינות על השאלות המהותיות שמציב חזון חיובי חדש לאזור. איך תיראה התחבורה, איך יתנהל המסחר, מי יהיה אחראי על הביוב וכן הלאה. כל זה לא קיים כיום. אבו מאזן, נתניהו וג’ון קרי הם שותפים במסע הונאה רחב מימדים לפיו מתנהל “מו”מ” על “הסכם שלום”, במשך תשעה חודשים יצאה לבני מפגישות עם אבו מאזן ושניהם דיברו על “התקדמות”, “אפשרויות” ו-“סוגיות יסוד”.  הם שיקרו לנו. לבני לא מסוגלת לומר איך תיראה מדינת ישראל שאחרי ההסכם, אבו מאזן לא טורח לומר איך תיראה הרשות הפלשתינית ביום שאחרי. כולם עסוקים בתחזוק “המו”מ”. רוב המאמצים מתמקדים בהשארת הצדדים במו”מ, בלי קשר לתוצאותיו. למעשה, ההתחייבות האחרונה שדרשה ישראל מהפלשתינים בתמורה למחווה מצידה היתה לחזור לשולחן המו”מ. זה הכל.

האינטרסים של כל הצדדים המעורבים ברורים. שליטתו של אבו מאזן ב”רשות הפלשתינית”, גוף מלאכותי ומגוחך הרבה יותר מ”מדינת הלאום הסורי”, היא שליטה על הנייר בלבד. (היו כבר בשנות התשעים מי שניסו להזהיר את רבין-פרס-ביילין כי זמנה של יצירת מדיניות ערביות במזה”ת יש מאין כבר חלף, הם סירבו לשמוע מסיבותיהם אבל היום הדבר אמור כבר להיות ברור לכולם). נתניהו חייב לתקשורת ולאמריקאים מראית עין של “התקדמות” ב”תהליך מדיני” שמעולם לא האמין בו. ללבני אין שום עתיד פוליטי בלי לסמל את הכמיהה לשלום במערכת הפוליטית הישראלית.

רצח שלושת הנערים בגוש עציון אינו עצוב יותר מהירצחו של ברוך מזרחי בליל הסדר או הירצחו של החייל עדן אטיאס באוטובוס בעפולה, אבל המפלס התקשורתי הגבוה שלו יחייב תגובה ניכרת של הממשלה. פגיעה ב”בנק מטרות” כזה או אחר תהיה המשך הסטטוס קוו עם הטרור הערבי (כאמור, מנהלים אותו ראשי ממשלות משמאל ומימין כאחד). גם בנט, הסמן הימני בממשלה ובקבינט לא מציג חזון של פתרון. הוא מציע אמנם לספח את שטחי הרשות הפלשתינית לישראל, זה צעד מבורך בדרך להפסקת ההצגה השקרית שנקראת “הרשות הפלשתינית”, אבל זה עדין לא חזון. באין חזון, כל צעד הוא צעד בכיוון הלא נכון. כמו שאמר החתול לעליסה בארץ הפלאות: אם אינך יודעת לאן את רוצה להגיע, אין זה משנה באיזה כיוון תבחרי”.

מי שרוצה שינוי מהותי ביחסי ישראל והערבים שמסביבה ובתוכה ואולי אפילו עתיד בו לא יחטפו נערים, ירצחו אותם ויקברו בחופזה בצד הדרך, צריך לתבוע מהממשלה לא להפציץ עוד “בנק מטרות”, לא להיחפז למבצע צבאי בנוסח אולמרט בו אנחנו עוצרים לשאול מה אנחנו רוצים בעצם כשהכוחות כבר בתוך עזה או בעומק לבנון ובטח לא להמשיך מדיניות של “סטטוס קוו” עם הטרור. מי שרוצה שינוי צריך לתבוע מהממשלה להציג פתרון חיובי. חזון כולל: לאן אנחנו הולכים? מה אנחנו רוצים? על בעלי הרעיונות מימין ומשמאל להציע חזון לפתרון, חזון מפורט שיתן תמונה ריאלית של האיזור ביום אחרי שיבוצע. איך תיראה ירושלים, איך תיראה תל אביב, איך תיראה רמאללה ואיך תיראה חברון.

אנחנו חייבים להתגבר על הרתיעה מהצגת פתרונות, רתיעה מובנת לנוכח הפתרונות האיומים שיישמו ממשלות ישראל האחרונות אך עדין רתיעה מזיקה. פוליטיקאים יצטרכו להכריע לאיזה חזון הם מחויבים ולהיבחן (ולהיבחר) על פיו. הישיבה על הגדר, ההליכה על החבל והשמירה על המצב הקיים – כל אותן מיומנויות שבנימין נתניהו שיכלל לכדי אמנות, הולכות ומאבדות מתוקפן. אין בהן די כדי להנהיג את ישראל בעשור השני של המאה ה-21, בתקופה בה כל המזרח התיכון קורס אל תוך עצמו במערבולת מהירה וסוחפת. דרוש חזון. אנחנו רוצים תשובה.