שר החוץ אביגדור ליברמן נמצא היום בפריז לשם פגישה עם מזכיר המדינה האמריקאי ג׳ון קרי. לאור ההודעות המתלהמות של בכירי ממשלת ישראל בימים האחרונים, צפוי שר החוץ (כך נאמר לי) לצאת בהודעה משותפת עם קרי שתהיה מתונה ותמצב אותו (שוב?) כפרגמטיסט והמבוגר האחראי של ממשלת ישראל. מעניין אם ליברמן יעלה בפני קרי את המחאה הרשמית של ממשלת ישראל על כך שקרי אמר, לפני כמה שבועות, כי מדינת ישראל עשויה להתדרדר למצב של אפרטהייד בהעדר הסכם שלום.
על כל פנים, כך הולך ליברמן בין הטיפות הפוליטיות, פעם אחר פעם:
בימים א׳ + ג׳ + ה׳ הווא ליברמן המתון.
בימים ד׳ + ב׳ + ו׳ הוא ליברמן הכעוס.
כשכולם מתלהמים ועושים תחרות בנוגע להצהרות הכוחניות ביותר בנוגע לפלסטינים – נפתלי בנט אומר על אבו מאזן שהוא מגה טרוריסט או סגן שר הבטחון דני דנון הפועל למנוע מן הפלסטינים להגיע לחוף הים בחג הרמאדן ״לא נאפשר את המחזה הקבוע של מאות אלפי פלסטינים בחוף הים בישראל בעוד כל עם ישראל דואג לנערים החטופים״ (הודעה ששלח דנון הבוקר) – ליברמן מחפש את המרכז.
כך זה עובד: ליברמן יתייצב אל מול המצלמות לצידו של קרי, יתן הצהרה מנומסת ולחיצת יד. יהיה תקיף בעניין החטיפה, יצדיק את פעולות צה״ל, ידרוש מעשים ולא דיבורים מאבו מאזן וירמוז על אפשרות של חידוש המגעים אם אבו מאזן יוכיח את עצמו במעשים (מעבר לדיבורים). יותר מאוחר בטלפון הוא בטח יתדרך חלק מן העיתונאים הבכירים שהוא המתון יחסית, הפרגמטי, המבוגר האחראי בממשלה.
הנה תזכורות לנפלאות המתינות של ליברמן:
– לפני כמה ימים באקט של מתינות ודיפלומטיות לדוגמא הוא הציע לגרש את שליח האו״ם למזרח התיכון, רוברט סרי.
– מדי כמה ימים הוא מנפנף בכך שעמדותיו כלפי מחבלים הן נוקשות (לא ישחוררו), בעוד בפועל חלק משרי מפלגתו הצביעו בעד שחרור האסירים בעסקת שליט
– לפלסטינים ישראלים שהעזו לצאת להפגנות ביום הנכבה למחות באופן לגיטימי את יום אסונם הוא קרא ״ללכת לרמאללה ולא לחזור משם״. ללא ספק ליברמן הוא איש של שלום שמסוגל להכיל עמדות של מיעוט מתוסכל. פרגמטי, כבר אמרנו?
– באפריל: אבו מאזן סוחט אותנו (על השימוש שעשה אבו מאזן במהלכים דיפלומטיים ומדינתיים). כי דיפלומטיה היא רק כלי של ליברמן הפרגמטיסט.
– עוד קודם לכן בינואר 2014, הציע שר החוץ המתון שלנו להעביר לידי הרשות הפלסטינית את הכפרים הערביים של איזור המשולש.
– ובנובמבר 2012, הופה הנה שוב ליברמן המתון – ״נדרשת הרגעה, הוא אמר. רק כדי לשים דברים בתוך הקונטקסט, אזכיר שבמהלך שנותיו במשרד החוץ היה זה ליברמןששפך שמן לתוך המדורות.
ביבי, גם ביבי. מי שקורא את ספרו “מקום תחת השמש” על איך צריכה להתנהל מדיניות החוץ של ישראל. לעומת איך שהוא מנהל אותה בפועל?
או פרס – שבשנות ה-90 הזדעזע מססמת הליכוד “פרס יחלק את ירושלים”?
או אולמרט שאמר דבר אחד בתור ראש עיריית ירושלים ודבר שני כראש ממשלה?
או אריאל שרון שהזמין את פרקליטת השמאל טליה ששון כדי להכריז על כל המאחזים שהוא עצמו הקים כאי חוקיים?
או ציפי לבני נסיכת הליכוד בדימוס?
הרשימה של פוליטיקאים שמצהירים דבר אחד ביום א’, דבר אחר ביום ב’ ועושים בכלל דבר שלישי ביום ג’ שווה בערך לרשימת הפוליטיקאים שהגיעו למשהו, בישראל.
אז ליברמן הפכפך. ממש חידשת לנו הרבה. כאילו כל שאר הפוליטיקאים במדינה ממש יציבים. אני לא מדבר על כל מיני פוליטיקאים איזוטריים שלא מגיעים לממשלה. באופוזיציה מאוד קל להיות עקבי. אני מדבר על הממשלה.
אמנם אני לא מחבב אותו במיוחד, אבל
האם במקרה הוא שר הביטחון הראשון שלא מחובר לאנשי הצבא ולעובדי משרד הביטחון והחברות הרלוונטיות ויכול להיות סוף סוף הראשון מזה עשורים שיכול לעשות שינוי אמיתי במשרד ובנושא הפנסיות(תמיד הרי שרי ביטחון מגלים שהכסף למיגון וזוטות אחרות הולך לשם ומגלים שזאת הסיבה האמיתית שאי אפשר באמת להכות בהם/חמאס/פת”ח/חיזבאללה/אש”ף/וכו’)
האם ביבי מסוגל לתת לו את זה ואם כן ורק אז האם יש סיכוי שהוא יוכל להיות שר הביטחון הראשון מזה עשורים שיעשה שינוי אמיתי ולא יחשב כטוב כי אישר פעולה/קנייה/פיתוח….