הערות על שקיפות, ראיונות ומועמדים למשרות ציבוריות

כמה הערות כלליות, דברים שחייבים תיקון בנוגע להתמודדות לנשיאות (וגם על התמודדויות אחרות, ככל הנראה):

ראשית, ברור שאישי ציבור ומועמדים לתפקידים חייבים להגיש הצהרות הון, אך הציבורש צריך לראות אותן ולהיות מסוגל להבין את שכתוב שם בפנים מספיק זמן מראש. 48 שעות לפני התמודדות, במהלך שהוא תחת לחץ ציבורי זה נחמד, אך לא מספיק.

הנה לדוגמא הצהרת ההון של הנשיא ברק אובמה לשנת 2013. כך זה נראה (פידיאף).

הצהרת ההון של הנשיא ברק אובמה. לשנת 2013, אתר הבית הלבן

יש שם פירוט של:

• נכסים (הון)
• הכנסות ובעגה המיסויית: פירות. במקרה של אובמה תמלוגים ממכירת ספרים, אבל זה אמור לכלול את כל ההכנסות השוטפות אשר אינן הוניות, שכר מדירקטוריונים, שכר הרצאות וכולי.
• מתנות, אם יש: ירושות וסתם מתנות נחמדות שמקבלים לפעמים מחברים עשירים. וזה כולל הוצאות נסיעה, והתחייבויות לתת מתנות למועמד.
• עסקאות – חשיפת כל העברות, רכישות, קניות, מכירות של המצהיר ובני משפחתו
• התחייבויות/חובות
• הסכמי פנסיות/הפקדות/חסכונות/פיצויים
• משרות בהן אוחז המכהן או המועמד מחוץ למשרה הממשלתית.
• כל תשלום שקיבל המועמד ממקור אחד והוא מעבר ל 5000 דולר.

הצהרת ההון הנ״ל היא דגם שאפשר לעבוד איתו. מי שחושב שהאמריקאים מחמירים וזה לא בשבילנו, אני רק אשיב לו שסבך ההון-שלטון בישראל גדול ומורכב פי כמה מן השוק האמריקאי ואם כבר אנחנו צריכים להחמיר ולא להקל עם הדרישות שמקובלות אצלם. 

שנית, העובדה שרק עשרה ימים לפני התמודדות המועמדים נדרשו להצהיר שהם מתמודדים אפשר למועמדת כמו דליה איציק או אקס-מועמד סילבן להתלבט ולשחק אם התודעה הציבורית עד לרגע האחרון. מצד אחד, לפעול מאחרי הקלעים, לנסות לגייס תמיכה, לטפטף מידע אך להימנע מלהצהיר על התמודדתם. כך למעשה, הציבור לא ידע עד לפני עשרה ימים מי הם המועמדים הסופיים וכל הפיקוח והבקרה שאמורה לעשות העיתונות או חברי הכנסת היה במעין תרדמה. זה אולי נוח למתמודד/ת אבל לא מיטיב עם הציבור.

כאשר ניגשה דליה איציק אל יו״ר הכנסת יולי אדלשטיין לפני עשרה ימים והגישה את הטפסים שלה, זו היתה (לפחות מבחינתי) הפעם הראשונה והיחידה שראינו אותה בפומבי אומרת שהיא מעוניינת להיות נשיאה. היא החליקה לתוך המועמדות בלי אף ראיון, בלי שאלות, בלי שיש אפילו זמן להבין אם היא מתכוונת להתמודד או לא.

מי שחושב שאפשר לעבור תהליכים ציבוריים ללא עיתונאים וביקורת של עיתונות ובלוגים בישראל – לא מבין איפה הוא חי.

הקונספט הקיים בישראל של ראש הממשלה בנימין נתניהו (וגם קודמיו): שלא מתראיינים כי זה לא מביא לו תועלת, חלחל לכל עבר. אני מנהלת בבלוג הזה שיח עקרוני על הדרישה מאישי ציבור להתראיין, לעמוד למסיבות עיתונאים (בלי מנהיגים זרים לצידם, לא בשפה האנגלית, לא בהגבלת מספר העיתונאים לאלה המלווים את הנבחר/איש הציבור לחו״ל). אני חושבת שעם התהליך שהתרחש בשבועות האחרונים, העדר השקיפות והעדר הנכונות של פוליטיקאים להתראיין ולערוך מסיבות עיתונאים, הוא חלק מן הבעיה.

ריבלין לא התראיין פעם אחת בשבועות האחרונות. תיקון: ריבלין התראיין בגלי צה״ל בשבוע שעבר. 

באחד הראיונות הבודדים בשידור חי שערך בן-אליעזר (אצל נדב פרי, ערוץ 10), שאלה אחת נכונה הביאה את הסינק שהיום בדיעבד אנחנו יודעים כי הוא מעיד על ההתחמקות הגדולה שלו. אם בן-אליעזר היה קשוב לציבור הוא היה טורח לספק תשובות בנוגע לכספים, אם לא תוך כדי הראיון ההוא, לפחות אחריו. אך באמצעות אותו סינק ניתן היה לנסות ולהמשיך ולהציף את הנושא.

שלישית, המסננה הציבורית של שימוע יכולה להוות שלב חשוב ומעניין. הדבר מקובל בארה״ב (לדוגמא). מועמדים למשרות ציבוריות (נגיד בנק, שופט, שגריר) נדרשים למלא טופס עם שאלונים מדוקדקים ולאחר מכן חברי ועדה רלבנטית בקונגרס יכולים לשאול אותם את כל השאלות הקשורות בקשריהם ובניגוד העניינים שלהם. הבעייתיות בשימועים מן הסוג הזה, עשויה להיות גם הדרה פוליטית של אישים בשל דעותיהם הפוליטיות.