בישיבת הממשלה בראשית השבוע אמר ראש הממשלה נתניהו שיפעל למצוא רופאים שיסכימו לפעול על פי החוק החדש ולהזין אסירים/עצירים שובתי רעב בכפייה. זאת על אף שהר״י (ההסתדרות הרפואית) הודיעו שהם מתנגדים להזנה בכפיה. כך גם המועצה לביואתיקה רפואית ורופאים לזכויות אדם. לדברי נתניהו, כפי שצוטטו בהארץ, גם בכלא האמריקאי בגואנטנמו (גיטמו) בקובה, נוהגים הסוהרים להזין עצירים בכפייה. חוק הזנת אסירים בכפייה עבר קריאה ראשונה והוא מועבר לועדה להכנה לקריאה שניה ושלישית. לאור ההתייחסות לגיטמו, חשבתי לחזור לארכיון הביקור שלי שם (החודש לפני חמש שנים).
לפני צפיה בוידאו הקצר חשוב להדגיש קצת מן המידע העובדתי היבש בנוגע לגיטמו, כדי להכניס את העניינים לפרופורציה:
בית המעצר גיטמו הוקם ב 2002 והועברו אליו בשנים הראשונות להקמתו – 779 עצירים.
מתוך ה 779 שאכלסו את המקום במשך 12 השנים – נותרו שם כיום: 149.
9 עצירים מתו או התאבדו בשנים שבהן הוחזקו בגיטמו. אחד מהם התאבד במהלך השבוע שבו אני ביקרתי בגיטמו, דבר שכמובן הוסתר ממני ונודע לי רק כמה שבועות אחרי הביקור שלי שם. לא מדובר באיזה עציר שראיתי בעיני או שמעתי, על אף שכן הייתי עדה להשתוללות, אבל אין שום דרך לדעת מי היה המשתולל ומה היתה הסיבה, הוידאו שצילמתי צונזר. אך אחרי מאמץ יחסי הציבור שהוצג בפני, כדי לפאר ולהדר את ״ההומניות״ הרבה בה מוחזקים אנשים שם – למדתי מכל הסיור הנ״ל ומכל מה שהתרחש אחריו להיות יותר ביקורתית, חשדנית, מבועתת ונגעלת ממתקן המעצר הזה. אלה הם דברים שלא חלפו בדעתי בשנים 2002 – 2006, כשכבר גרתי בארה״ב וראיתי משם כיצד הם יוצאים למלחמה שלהם באפגניסטן, בעיראק. תיארתי לעצמי (אז אז) שכל המעצרים לגיטימיים, שמדובר בטרוריסטים נוראיים ושבשם המלחמה בטרור לפעמים אין ברירה אלא להחזיק אנשים בתנאים לא תנאים.
חזרה לנתונים:
621 איש (!) שוחררו מגיטמו ללא אישום, ללא הוכחות, ללא ראיות, ללא בדל של הליך שיפוטי נגדם ונשלחו ל 52 מדינות שונות – בעיקר לאפגניסטן, ערב הסעודית, פקיסטן ותימן. גם למדינות אחרות בעולם שהסכימו בקושי לקלוט עצירים שהוחזקו שנים ללא הליך ולא יכלו לחזור למדינות המוצא שלהם. בחלק מן המקרים ארה״ב נאלצה לשלם סכומי עתק למדינות שיסכימו לקלוט אותם.
כלומר – 621 איש הוחזקו בין שש לעשר שנים ללא כל משפט, ללא אישום וללא סיבה נראית לעין. יש על כך המון עדויות, מאמרים וספרים וכיום כמעט ואין מחלוקת בעניין. מדובר במאות אנשים , 15 מתוכם קטינים, ש״נאספו״ על ידי האמריקאיים, לעיתים במקרה, לפעמים בשל הלשנה סתמית (תמורת מאה דולר) ובמקרים אחרים כיוון שהיו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.
כמות העצירים שהורשעו בבתי דין צבאיים בגיטמו (מאז 2002) : 7.
כמות העצירים שעדיין נמצאים שם בהליכים משפטיים: 6.
אני מפרטת הנתונים לעיל בכוונה כיוון שהזנה בכפיה כלפי עצירים השובתים רעב וטוענים שהם עצורים שם ללא עוול בכפם נטלה מאותם אנשים את הדבר היחיד שיכלו כבני אנוש לדרוש: למחות. גם להתאבד בגיטמו קשה מאוד, ומי שביקר שם ואפילו רק בביקור הצצה לשבוע (כמו שאני הייתי) יכול אולי להתחיל להבין מדוע אדם מעדיף ליטול את חייו מאשר להמשיך לחיות שם. על אף שהתנגדות להזנה בכפייה אינה התאבדות ואנשים שבוחרים בשביתת רעב לא עושים זאת כדי ליטול את חייהם. אך הם היו מוכנים לסיכון כי התנאים שם בלתי נסבלים. ואני מדגישה זאת שוב: 621 איש הוחזקו שם סתם.
לא אכנס בפוסט הזה לכל הסאגה הארוכה של גיטמו. הדברים שראיתי והסקתי מצויים ברובם בכתבה גדולה ששלחתי למעריב ביוני 2009 מקובה. אפשר רק לציין שנסעתי לגיטמו כמו חודשים אחרי שהנשיא החדש (אז) ברק אובמה הכריז בחגיגיות מרובה, שמתקן המעצר הזה יסגר תוך שנה (כלומר ב 2010). כמובן שהוא עומד ושריר וקיים וגם שיטות ההזנה בכפייה עודן שם.
לגבי ההזנה בכפייה (דקה 1:00 בסרטון):
לא אפשרו לי (מן הסתם) לצפות בתהליך עצמו, אלא רק הובילו אותי לתוך החדר הרפואי בו זה מתבצע ואפשרו לי לשאול כמה שאלות את אחת הרופאות הצבאיות שמבצעות את הטיפול. הצילום וידאו ממוקד על הצנרת ופחיות הטעמים, כיוון שאסרו עלי לצלם כל דבר אחר בחדר (ומה שלא תאם לכללים צונזר או נלקח ממני. כמו שאתם מבינים היה שם שבוע כייף על הכיפאק)
לדברי הרופאה: ״הם בחרו מרצונם להפסיק לאכול כחלק משביתת רעב, שזו בחירה שלהם שאנחנו מאפשרים להם. ואז כאשר שביתת הרעב מתמשכת עד כדי הצורך בהזנה מצילת חיים ולכן אנחנו מבקשים צו מן הקצין (אדמירל) לספק הזנה פנימית לעציר. ברגע שזה מסתיים אנחנו עוברים לתהליך שלם של הזנה.״
מדוע אתם מציעים הזנה בטעמים שונים? ״אנחנו נותנים טעמים שונים כי העצירים מבקשים את הטעמים השונים וגם כדי לגרום (entice), לגרות את בלטות הטעם שיטלו את המזון דרך הפה ולא דרך הצינורית. ״
מדוע הטעם משנה למי שנמצא בשביבת רעב? ״כי בדיוק כמוך וכמוני, גם מי שנמצא בשביתת רעב אוהב טעמים שונים וזה כדי לגרות אותם לשתות את הנוזל במקום לקבל אותו באמצעות צינור ההזנה פנימי״.
מה שלא מצוי בצילום הזה, ונשאל על ידי לפני ואחרי (אני כבר לא זוכרת הכל ויתכן שלקחו לי חלק מן הצילומים) הוא מה הטעם לתת לאנשים נוזל בטעמים אם ממילא דוחפים את הצינור לתוך עומק הגוף? הרי כל תהליך הכפייה הזה לא מתנהל ברוגע, בשליטה עצמית, תוך שהמשקה עובר דרך בלוטות טעם. באיזה שלב ההזנה הזו עולה על גדותיה ומגיעה כלל לבלוטות הטעם? איך אפשר לקיים שיחה על טעם ההזנה כאשר עציר נגרר נגד רצונו לקבל אותה?
יש עוד שאלות רבות שאפשר להעלות, רובן נוגעות לזכות הבסיסית של אנשים למחאה ולהפגנה. ההנחה היא ששביתת רעב אינה מעשה של התאבדות אלא צורך ורצון של אסיר להביא את עניינו למודעות הציבור הרחב, לעורר דעת קהל, למשוך תשומת לב לבעייתו. גם כאשר שוללים לעצירים ואסירים את כל החירויות, עדיין נותרת זכותו הבסיסית להפגין. ממילא, כאשר גופו קורס מובילים אותו לבית החולים ושם על פי חוקי זכויות החולים עוסקים בהצלתו.
אני לא מבין – דווקא משתלם לנו ששובתי הרעב ימותו. פחות מחבלים מי יכול להתלונן ?
ומצד שני אני לא מבין את הרופאים שמתנגדים. העבודה שלהם זה לא להציל חיים ? עכשיו הרופאים נותנים לאנשים להתאבד בלי להתערב ? זה חדש ?
יונתן, קודם כל מדובר ביוזמה כלפי כל אסיר או עציר שובת רעב. גם יהודים כשרים. אני מניח שאתה מתייחס לפרשה שבגללה נתניהו יזם את העניין. במקרה ההוא, אלו עצירים שטרם נשפטו והורשעו, למעשה הם אפילו טרם הועמדו לדין. לפי מה אתה קובע שהם מחבלים? או שעצם העובדה שהם עצורים וערבים= מחבלים?
אני לא בטוח לגבי הערך של מות עצורים עבור ישראל וההסברה הישראלית, ומדובר לפי ידיעתי בחוק המנוגד להצהרת טוקיו מ (http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=16&ItemID=538)1975. אני מנחש שלו ישראל הייתה יכולה, היא הייתה מסתירה בכלל את עצם היותם עצורים. לגבי הרופאים יש משהו בדבריך. מצד שני אני מנחש שניתן להחזיק בחיים אדם בסיוע אינפוזיה למשל, וזו לא בדיוק הזנה בכפייה כמו בסרטון.