שיח שולי בועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת, אתמול (יום ג׳) בבוקר מלמד על הלך הרוחות במפלגת השלטון. שר הפנים, גדעון סער התייחס להצעת החוק ׳יום שבתון בבחירות לרשויות המקומיות׳ והעיר בציניות: ״ישנה חשיבות לערוך שינויים בחוקי הבחירות, זמן מה לפני הבחירות ולא כמו שניסו לעשות בבחירות אחרות רק לאחרונה״.
אנשים רבים ישבו סביב השולחן בדיון בועדה וחייכו. ולא מתחת לשפם. הכרזת המרד הגלויה של סער נגד נתניהו החלה עם סטטוס בפייסבוק לפני כמה שבועות: ״אתנגד לכל נסיון, אם יהיה כזה, לדחות את מועד הבחירות לנשיאות או לבטל את מוסד הנשיאות ערב ההתמודדות.״
מאז, הריב של סער ונתניהו הוא גלוי וברור. לסער, שלא העז לצאת בפומבי נגד נתניהו בשנים האחרונות נמאס לראות כיצד נתניהו מתחזק בסקרים ומתכנן התמודדות נוספת ב 2017 כשאף אחד מבכירי הליכוד לא מעז לערער על מעמדו. מי שפעם היה מתנגדו של נתניהו- השר סילבן שלום – נדחק הצידה. השר ישראל כץ, שבמהלך חצי השנה שאחר הבחירות המשיך בויכוחים פומביים עם ראש הממשלה (בעיקר בנוגע ל׳איפה הכסף של הליכוד׳) עשה עימו שולם והוריד הילוך. וסער, פוליטיקאי מיומן זיהה בשבועות האחרונים את החולשה ואת המקום הנכון בו כדאי, סוף סוף, לצאת בגלוי.
גם בנוגע לשינוי החוקתי שמתכנן נתניהו, לשנות את חוק יסוד הנשיא כך שהרכבת הממשלה תוטל על העומד בראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת (ה -20), הצעה ששרת המשפטי ציפי לבני מסכימה לה – סער יתנגד:
לפני מספר ימים פרסמתי בפלוג, שסער ונפתלי בנט נפגשו בחשאי, באפילת מנהרות הכותל ביום ירושלים. הצידוק, לכאורה, היה סיור משותף באגף חדש של מנהרות הכותל בהדרכת מנכ״ל מנהרות הכותל. סער מסתבר תכנן לסייר שם מראש ובנט, ששמע שסער יסתובב במנהרות מיהר להצטרף אליו ולפטפט איתו. חשוב היה לבנט, מאוד חשוב, לתפוס את סער ברגע שקט במנהרות הכותל ולדבר. על מה? רק שניהם יודעים, אבל נשאיר לאנשיו של נתניהו לבצע את הבירורים מה זוממים השניים.
הסיור המשותף במנהרות הכותל התקיים כיממה אחרי שבנט הצטרף לסער בתמיכה בריבלין לנשיאות. התזמון של בנט היה מושלם מבחינתו, רק שעה קלה לפני שנתניהו התקשר לריבלין לבשר לו על התמיכה. בנט לקח את זה צעד הלאה. בפגישה עם סטודנטים בבר-אילן לפני כמה ימים אמר להם בנט שהודעת התמיכה הפומבית שלו (של בנט) בריבלין, היא זו שהביאה את נתניהו להודיע שגם הוא תומך.
למגלומניה של בנט, בשבועות האחרונים יש הסבר. הוא ראה כיצד הצליח למשוך את כל שיח המו״מ עם הפלסטינים הרחק לימין. כיצד הוא ומפלגתו משפיעים על השיח הציבור יותר מכל אחד אחר. כיצד נתניהו, שהצהיר שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון, עושה ככל שהוא יכול להכשיל את המו״מ. נתניהו ממש התגאה (לפני כשבוע פלוס) בפני צעירי הליכוד שהוא ראש הממשלה שבנה הכי הרבה בשטחים, יותר מכל קודמיו וזאת על אף לחצים בינלאומיים קשים. מי שבונה הכי הרבה לבטח לא יהיה מי שיתן לפלסטינים מדינה.
בכתבה ששודרה על בנט, בערוץ 2 בשישי בערב, נשאל בנט אם הוא מתמודד על ראשות הממשלה ובנט שיחק אותה צנוע. עוד לא הגיע הזמן. אך כל מי שעיניו בראשו קורא את המפה הפוליטית היטב. בנט רואה עצמו כמנהיג הימין. הוא צמח בלשכתו של נתניהו ואחר כך במועצת יש״ע, שחלק מבכיריה הם אנשי ליכוד מובהקים (דני דיין, שבח שטרן ועוד). הליכוד נוטה מאוד ימינה והתחרות (מבחינת בנט) היא על אותם הקולות ועל הואקום שאולי יותיר ליברמן (ליברמן הפך לזגזגן של הפוליטיקה הישראלית: לא ריבלין, כן ריבלין, אני עושה מה שנתניהו אומר, אני פרגמטי ואוהב את ג׳ון קרי, אני בעד מסירת שטחי המשולש, אני מתון, אני מציע למפגינים ערבים לצעוד לרמאללה ולהישאר שם, אני דורש נאמנות. בסוף הוא עוד יסיים מתחת לאחוז החסימה החדש). בנט וגם אחרים בימין סמוכים ובטוחים שמספר הקולות בקרב חובבי הסיפוחים רק הולך וגדל.
גם ח״כ משה פייגלין (ליכוד) משוכנע שהוא הוא היורש הבא של נתניהו. בשיחה שלו עם תומכי ליכוד ביום א׳ האחרון בבני ברק (באירוע של יעקב וידר) הוא נשאל על ידי פעיל ליכוד, ברק הרשקוביץ לדעתו על החוק המאפשר פונדקאות להומואים והשיב בהרחבה גם על שאיפותיו האישיות: ״אני חייב להיות ראש ממשלה מכיוון שעל מנת להצליח ביצירת מדינה שתחזק את הזהות היהודית, צריך הנהגה שמבקשת לממש את רצון אבינו שבשמיים. כזו שנטועה עמוק באמונה היהודית. עד אז, גם אם הימין יהיה רוב- הוא יהיה נושא כליו של השמאל (הכוונה במשפט האחרון, ככל הנראה היא לכך שהימין יתן לשמאל להמשיך במו״מ לשם מו״מ).״
ומה עם זכויות הקהילה הגאה?
כאן פייגלין יכול לנפנף ב״יש לי חברים מן הקהילה״ אך להמשיך בשלו, כי ממילא מה שיעור הבוחרים הלהטבים בליכוד? ״אם תשאל אותי האם משפחת הומואים שווה בערכה למשפחה נורמטיבית? התשובה לא ולא. אני רואה במשפחה המסורתית ערך. משפחה של גבר ואשה. בנוסף, בדיון על פונדקאות זכויות הילד לא מובאות בחשבון״.
בישיבת ראשי הסיעות בכנסת, ביום ב׳ בבוקר נעדרה יו״ר התנועה ציפי לבני.
״איפה ציפי״ שאל יולי אדלשטיין יו״ר הכנסת
״היא הלכה להשבעה של ממשלת האחדות של הפלסטינית״ השיב לו יו״ר הקואליציה יריב לוין בהלצה שמחה וחיוך מרוח על פניו.
לבני עדיין לא הלכה סופית למפלגת העבודה, אבל רחשי הרקע על המגעים שלה עם הרצוג נוכחים כל הזמן. במפלגת העבודה, כחלק ממתקפה מתוכננת על ראשי הקואליציה, שלפו את לוחות הזמנים וההבטחות של שר האוצר. ביוני 2013 אמר לפיד ״תוך שנה וחצי יהיה כאן יותר טוב״ ובעבודה התחילו לספור את הזמן. יש להם, להרצוג וחבריו, חצי שנה לספור ללפיד בנוגע לשיפורים הכלכליים וגם חצי שנה (אולי) למשוך את לבני לכיוון שלהם. שעוני העצר של כולם מתקתקים.
אני במקביל רק אמשיך לספור לראש הממשלה שלא קיים מסיבת עיתונאים אחת מזה שנתיים ועם כל הכבוד ללפיד והמצב הכלכלי, הוא זה שצריך לתת תשובות לציבור על יוקר המחיה, מחירי הנדל״ן, ייבוש שירותי הרווחה, המשבר בהדסה ועוד).
איזו פרשנות יצירתית לדבריו של פייגלין. מסתבר שפייגלין חושש מ”מו”מ לשם מו”מ”, ולא, נאמר, מעוד הסכם אוסלו…
גם הקביעה שנתניהו מתחזק ואין לו יריבים, ולכן “זו חולשה ומקום נכון בו ניתן לצאת בגלוי” נגדו, נראית כסובלת מסתירה פנימית. יותר סביר להניח שסער חושש שנתניהו לא מתכוון ללכת, ומחוסר ברירה החליט להמר על מהלך עכשיו, בטרם יופיעו עוד יריבים.
ההתקפה המתוכננת של בוז’י והעבודה אמנם נראית כמפחידה מאוד, אבל אני מעריך שביבי פוחד הרבה יותר מהתקפה אפשרית של “צבא האל” מאוגנדה…
אני יכול לשער שבקרב השמאל יש מישהו שעדיין חושב שלציפי לבני ערך אלקטוראלי כלשהו (ובה בשעה לחשוב שדווקא ליברמן לא יעבור את אחוז החסימה…), אבל האמת העצובה היא שמדובר במשחק סכום אפס, שמשאיר את מחנה השמאל קטנטן ומדולדל. קולותיה של לבני יחזרו למרצ, ואולי קצת לעבודה – אבל הגןש הזעיר יישאר זעיר – מהטעם הפשוט שמאחורי כל פתצפותי הביצים, עדיין מסתתר לו הסכם אוסלו על 1,500 חלליו.
אורי, אתה מניח שהבחירות הבאות יוכרעו רק על פי ה”דגל הבטחוני”?
נראה לי שלאנשים הרבה יותר בוער נושא הדיור ויוקר המחיה. ביבי מזניח את זה ולא מתערב (אולי רק מתראיין לגיא רולניק ממגדל השן בארה”ב עם פרופ’ זינגלס), ולפיד לא ממש מצליח להראות תוצאות בשטח (הקפיא את שוק הדירות במעגל השני והשלישי, אבל במרכז איפה שעיקר בוחריו המחירים עדיין עולים).
בקיצור מאוכזבי לפיד וגם מאוכזבי ליכוד-ביתנו (בעיקר בצד ה”ביתנו”) עוד יכולים למצוא עצמם מצביעים באופן יותר מובהק לגוש השמאל וממש אין פה משחק שסכום אפס. רק דרוש שמאל יותר ממוקד וגם יותר מאוחד.
מסכים שללבני אין ערך אלקטוראלי כבעבר ולכן עכשיו יהיה ניתן “להביא” אותה יותר במחיר פחות יקר (היא כבר לא תדרוש להיות יו”ר גוש השמאל), אבל היא עדיין תהווה קלף חשוב שיחזק את העבודה במגרש המדיני בטחוני (מה לעשות, לבני עדיין יותר כריזמטית ומוכרת מעומר בר לב).
כן, אני משוכנע שהקטסטרופה המדינית של אוסלו וצאצאיו (וההתעקשות של השמאל לדבוק באסון ולראות בו את חזות הכל) תמשיך למנוע ממנו לנצח בבחירות.
לפיד יקטן וחלק מקולותיו יעברו למפלגות שמאל – וחלק אחר יעברו למפלגות ימין. כך או כך, הבלוק של הימין יישאר גדול משמעותית מזה של השמאל.
הכשלים של ביבי בכל הנוגע ליוקר המחייה, הם בושה וחרפה, אבל מזלו שבסולם העדיפויות הלאומי, יוקר המחיה נמצא מתחת לסוגיית המחיה עצמה, ומה לעשות שהדבר היחיד שצמצם את הטרור שהביא עלינו אוסלו, היה יוזמות צבאיות ובלימת הויתורים.
הנכונות של בשמאל להכיר בממשלה שחברה בה מפלגה שקוראת להשמדת היהודים (ולא בדיוק באופן מוסתר), לא הייתה עוזרת לסיכוייו לנצח בבחירות, גם לולא עמד בראשו מישהו כמו בוז’י.
אני מסכים שהנושאים הכלכליים תופסים תאוצה ונכנסו לשיח הפוליטי. זה דבר מצוין. אבל הציבור עדיין מאוד מבולבל ודוגל בו זמנית בתפיסות ימין ושמאל כלכלי. רוצים תחרות חופשית, פחות מיסים, פחות בירוקרטיה, וגם יותר שירותים חברתיים והכל חינם. זה לא הולך ביחד.
מנסיוני, ימין כלכלי שיידע להסביר את עצמו יגרוף את הקולות. ביבי ידע לעשות את זה וגם ידע לבצע. אבל מאז שהוא ראש הממשלה הוא מאכזב בתחום.
אולם, השיח הכלכלי יישאר משני לשיח הבטחוני ולשיח הדתי-זהותי גם בבחירות הבאות. מדובר ב- 10 מנדטים שזזים פה ולשם בגלל הנושאים האלה וחלק יחזרו לימין, חלק יעבור לשמאל, זה לא ישנה שום דבר.
אורי – ליכוד כבר בשלטון 6 שנים ושום דבר אינו לנצח. אריק שרון לימד את כולם את השיעור הזה שפוליטיקה זה גלגל והכי חשוב זה רק להשאר עליו.
מציע לך לבדוק את הנחות היסוד שלך,סדר העדיפויות יכול להשתנות ואלטרנטיבה בסופו של דבר תגיע.
יונתן – לרוב הציבור לא אכפת כל כך הדרך (לטוב ולרע) הוא רוצה לראות תוצאות, כלומר שיפור בהכנסה הפנוייה ובשירותים החברתיים (וזה לא סותר). לא הייתי מפנה אצבע מאשימה לציבור בעניין אובדן הדרך אלא מסתכל קודם על הממשלה עצמה שמורכבת משר אוצר שמשחק עם הרעיון של העלאת ייעד הגירעון (רעיון סוציאליסטי לכל הדעות) ומהצד השני שר כלכלה שמחוקק שינויים המעניקים למעסיקים ייתרון בכל הנוגע לשעות העסקה על חשבון העובדים (לא ממש מדרשו של מרקס).אם אין לממשלה כיוון כלכלי ברור, אז מי אתה שתלין על “הציבור”?
כמו שציינתי לאורי, 6 שנים ביבי לא הצליח לבצע (לפחות בכל הנוגע לבעיית הדיור, הרפורמה המבורכת בסלולר לא נספרת לטובתו אלא לטובת אדם אחר שביבי דחק הצידה), ובקושי ניסה הסביר. ככה שהנימוק שלך שבדקה ה-90 זה יסתדר, נראה לי טיפה רחוק מהמציאות. יש פה בעיה הרבה יותר עמוקה מבעיית הסברה, יש פה כשל בביצוע מדיניות.
אורי ויונתן – מובן לי שאתם כאנשי ימין (יש לשער) תעדיפו שהבחירות הקרובות יהיו על הנושאים שבהם הימין יהיה בו יותר חזק, אבל האם בלב שלם אתם מאמינים שהסיסמה “רק ליברמן מבין ערבית” רלוונטית כמו בעבר?
כנראה שנחייה ונראה.
חג שמח!
יוסף, ביבי ראש הממשלה 5 שנים, לא 6. ואני שונא את ליברמן.
אני לא יודע מתי יהיו הבחירות, מה יקרה עד הבחירות, ומה יהיה סדר היום של הבחירות. אף אחד גם לא יודע. אבל מניסיון העבר ומהתבוננות במציאות העכשווית קצת מעבר לכמה מאות פעילים בפייסבוק, אני חושב שהנושאים הלא כלכליים עדיין חזקים מאוד.
אני לא מאשים את הציבור במצב הכלכלי. אני אומר שההשכלה הכלכלית של הציבור נמוכה מאוד ומבולבלת. הם חושבים ש״הרפורמה של כחלון״ הייתה רפורמה ״חברתית״ כלומר שמאלנית כשמדובר במדיניות ימנית של שוק חופשי, ושמי שתומך ב״טייקונים״ הוא ימין כלכלי כשזה כמעט ההפך מהמציאות.
אין מה לעשותף בין התעמולה הפופוליסטית של הסוציאליסטים לעובדה שלא עסקו בסוגיות הללו בשיח הציבורי במשך עשרות שנים, זה כבר פלא שיש כל כך הרבה ליברליים בישראל, בכל העדות ובכל המגזרים.
חג שמח לכולם
יוסף, הרצון להשמיד את ישראל לא פחת במאומה בשנים האחרונות. למעשה, מאז אוסלו גברה האמונה של האוייב בכך שאנחנו בדרך למטה. אוסלו שכנע אותם סופית שהמפעל הציוני הוא פרוייקט זמני, וזו הסיבה להתגברות הטרור נגדנו. הציבור מודע לכך, וזו היסה שהשמאל הצטמק כ”כ.
אין ספק שלשמאל עדיף שלא ידברו על המציאות באזור (למשל, “האביב הערבי” שנהרגו בו עד כה כ-300,000 ערבים בידי ערבים אחרים, והאסלאם הפונדמנטליסטי התחזק באופן דרמטי בזכותו; או העובדה שה”פרטנר” הקים ממשלה בשיתוף ארגון שחותר להרוג את כל היהודים), אבל זה די קשה, כאשר כל הגבולות מושפעים מהאירועים מסביב, והם מחלחלים עמוק לתוך הקו הירוק (בדמותו המרגיעה של ראאד צאלח למשל).
למרבה צערו של השמאל, גם העניין החברתי-כלכלי לא עובד לטובתו, שכן ברור לגמרי שחוץ מאשר דמגוגיה-בלירה, אין לו פתרונות. את ההפרטה ההיסטרית ביותר, הובילה דווקא השמאלנית שבממשלות ישראל (ממשלת רבין-פרס 1996-1992), והשמאל לא באמת מזוהה עם אג’נדה חברתית (ךמעט שלי יחימוביץ’, שהודחה בבחירות האחרונות, לטובתו של בן עשירים מקיסריה…).
האמת העצובה מבחיננת השמאל, היא שבכל נושא, אין להם מה להציע, מלבד תעמולה זולה של מי מארגוני הקרן החדשה, והארגונים הללו לא באמת אהודים על הציבור הרחב (לא העידוד הגלוי שלהם להצפת ישראל במסתננים, לא התמיכה שלהם בארגונים ערביים מיליטנטיים, ולא הניסיון שלהם לבטל את זהותה היהודית של המדינה).
“חשוב היה לבנט, מאוד חשוב, לתפוס את סער ברגע שקט במנהרות הכותל ולדבר. על מה? רק שניהם יודעים, אבל נשאיר לאנשיו של נתניהו לבצע את הבירורים מה זוממים השניים.”
מתה לדעת ,אבל מנסה אשרוד ,כי אני רגילה ☺