הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
תאומי שמות המשפחה של מרצ – ח“כ אילן גילאון וח“כ זהבה גלאון – מתמודדים שניהם על ראשות המפלגה והרשו לי לנחש, שמתוך 1000 חברי ועידת המפלגה שיצביעו ב 7 לפברואר, החלוקה בין השניים תהיה כמעט זהה.
לא רק שאין כמעט הבדל בין שמות המשפחה, אין כמעט הבדל אידיאולוגי או פער בוותק ובכישורים. היא מביאה את הבונוס הפמינסטי. הוא מביא את בונוס בעלי המוגבלויות. למרבה צערה של מפלגת מרצ, הזקוקה לתשומת לב ציבורית כמו אוויר לנשימה, אלה הן נון-בחירות.
ממילא, אם הוא ינצח או היא תנצח, המפסיד/ה יכנס לכנסת כמספר שתיים או שלוש. ממילא חבר הכנסת בעל האהדה הציבורית הגדול במפלגה הזו, ניצן הורוביץ, לא מתמודד על הראשות.
בינתיים, כדרכי בקודש הלכתי לבדוק את פעילות הפוליטפייס של התאומים. הפלא ופלא. לגלאון יש 5,724 חברים בפייסבוק. לגילאון יש 5,657 חברים. אף אחד מהם לא פעיל בטוויטר. תאומים, כבר אמרנו, לא?
אגב, במרצ יש מתמודד שלישי על ראשות המפלגה. אורי אופיר, פעיל חברתי, נציג הקיבוצים. לא נראה שיש לו סיכוי רב מול שני מתמודדים ותיקים ומוכרים. הנה עמוד הפייסבוק שלו, עם 1,495 חברים.
אז מי יוביל את המפלגה? האמת, כנראה שזה לא באמת מהותי לציבור המצביעים שלהם. גילאון או גלאון, נתפסים בעיני הציבור שלהם כבעלי משימה משותפת ממוקדת אחת, לגזול כמה שיותר קולות ממפלגת העבודה ותו לא.
תאומי ג’ומס הייתי קורא להם
הבחירות הן נון-סטורי כי המפלגה הזו נון-פארטי. המפלגה הזו מורכבת מאידיאולוגיה של התעלמות מהמציאות. היא לא שונה במהותה ממפלגות חרדיות (למעט העובדה שהמפלגה הזו הולכת וקטנה והמפלגות החרדיות הולכות וגדלות…), בנחישות שלה להדבק לדוגמות שאין להן ולא כלום עם המציאות שמסביב.
מעבר לכך, אין דמיון אמיתי בין אילן גילאון לזהבה גלאון (למעט השמות, כמובן). אילן (למען הנוחות אכנה אותם בשמות פרטיים) הוא מישהו שיכול לשבת במפלגות נוספות, ולהוות ערך מוסף אמיתי – יש לו אג’נדה גם בתחומים שאינם כוללים את הערך הקדוש של הפיכת יהודים לפליטים בארצם…
זהבה, לעומת זאת, ניתנת להחלפה בבוט לא משוכלל במיוחד, שיודע להגיד “כיבוש”, “הדרה”, “העצמה”, ועוד מלים מהשיח השמאלני החדש כיד הדמיון הטובה על הפקולטות למדעי הדשא…
המפלגה הזו כ”כ לא רלוונטית, שכל בחירות היא ממציאה עצמה מחדש: פעם היא הביאה את ביילין, וכיתנה עצמה “שח”ר” או משהו כזה, אח”כ הגיע ג’ומס והחליט לפנות לרבדים חדשים בחברה הישראלית, ובהם אנשים ממקומות אחרים לגמרי, כמו עמוס עוז (שבכל בחירות מחדש, מספר לנו שהפעם הזו, לראשונה, הוא יצביע מרצ…). במסגרת הזו הגיע אותו אליל המונים, ניצן הורוביץ (שלצערי עזב את ערוץ 10, ובמכה אחת הפסיק לי את ההנאה שבלראות עיתונאי מערבי שמתמוגג מהדמוקרט הנאור הוגו צ’אבז, אגב נפנוף היסטרי בזרועותיו. – מצד שני, נדב אייל הוא אכן יורש ראוי..). הורוביץ, שנכנס לרשימה, במסגרת דיל שבתחילה בכלל השאיר את זהבה בחוץ (אלמלא פרש ג’ומס, כנראה שזהבה הייתה ממשיכה לככב בתכנית-הלהיט של ערוץ 99, יחד עם חגי סגל…).
מרצ היא מפלגה שמהיום שנוסדה, לא חדלה מלהתכווץ: 1992- 12 מנדטים. 1996 – 9 מנדטים. 1999 המגמה נבלמה וקיבלו 10. 2003, חזרו לשגרה וקיבלו 6. ב2006 הם קיבלו 5, וב-2009 הם קיבלו 3. הקטע העצוב הוא שהסיבה המשמעותית ביותר להיחלשותם, היא גזירת אלוהים על אדם ראשון: אנשים מזדקנים ומתים, ובמפלגה כמו מרצ, זו בעייה, כי הם חסרי תחליף (אגב, גם העבודה סובלת מאותו משבר…).
בעיות נוספות שמקלקלות למרצ את הסיכוי להביא לנו חומוס בדמשק, שיוויון, אחווה, נאורות, לא-הדרה, ושאר קלישאות, הן העובדה שהמציאות מרושעת, וכל הזמן מתפוצצת למרצ בפרצוף (לנו היא נוטה להתפוצץ בתוך אוטובוסים, באותו זמן…)…
הניתוק המוחלט שמפריד בין מרצ לבין המציאות גורם לזה שהרבה אנשים שהעניין הזה של הצבעה אוטומטית לא עובד אצלם, הלכו והתרחקו ממרצ.
אני לא חושב שמרצ תחלש גם בבחירות הבאות (אין לה כ”כ לאן לרדת למען האמת), בעיקר בגלל שהיא תקבל בחזרה קולות מקדימה המתפוררת – אבל היא תישאר גם בעתיד מפלגת שמאל-קיצוני שהחלה כאיחוד בין תנועות שמאל ציוני, וגלשה במורד הפוסט-ציונות, עד שהיא למעמדה היום, כגוף לא רלוונטי, שעיקר חשיבותו היא בכך שהרבה עיתונאים (וכנראה שלא מעט שופטים בעליון…) מצביעים עבורו
מה זה הבלוג העלוב הזה? תאומים? הם כל כך שונים – מהווים שני קצוות של מרצ…מס’ החברים בפייסבוק קובע? מה לאג’נדה אין משמעות?!
אין פער בקישורים? מציע לכותב לעבור לעיסוק מקצועי אחר…
אלף, כותבת ולא כותב.
בית, בוא תסביר איך הם בדיוק קצוות.
ואני גר בדו משפחתי.
לגופו של עניין, מנקודת מבטו של הבוחר באמת שאין בינהם שום הבדל משמעותי מלבד הפן החברתי אצלו והמגדרי אצלה, כפי שטל ציינה לעיל. בימים של אלוני ושריד או אפילו רן כהן וביילין היה מה לדבר על הבדלים אבל לא במפלגה של 3 מנדטים כרגע (במציאות, סקרים אינם רלוונטיים כל עוד לא ברור מי יעמוד בראשות קדימה והאם תהיה מפלגת יאיר לפיד, איתו או בלעדיו).
מנקודת מבטו של הבוחר הם דווקא שונים לגמרי, גם מהפן שציינת, וגם מהפן של היותה חד-מימדית לתחום שהוא הסיבה הראשית להצטמקות המפלגה: העיסוק הבלתי פוסק ב”כיבוש”, תוך הצעת פתרונות שנוסו ונכשלו. גילאון אינו ימני ממנה, אבל הוא יכול להתקיים גם במרחב שלא עוסק אך ורק בתחום שהוא נקודת התורפה הראשית של מרצ.
אני אמנם מבין קטן מאוד מאוד, אבל ההתנסחות הפוגענית הזו נראית לי מיותרת. אפשר לא להסכים לגבי הדמיון בין השניים (וגם אני סבור שהם שונים לגמרי זה מזה), אבל לא רואה סיבה להתגוללות על הכותבת…
תודה אחד שלא יודע. אני נוטה להאמין שעבור הציבור הרחב, ההבדלים ביניהם מזעריים. חושבת שגלאון תמיד היתה חברתית באותה המידה. לא פחות מגילאון. והנקודה הכללית של הפוסט היא שזה נון-בחירות. אולי חבל שזה המצב בשמאל הישראלי, אבל זה המצב. ובכל מקרה, תודה על הערת תרבות הדיון 🙂
עבור הציבור הרחב כל מרצ היא סוג של פסיק חסר חשיבות. עבור רוב הציובר אין משמעות מי יעמוד בראש מרצ, כיוון שהסיעה בכנסת היא קטנה על גבול האזוטרית – וגם אם תוכפל (בעקבות שיבת בוחרים מקדימה), היא עדיין בקושי חצי ש”ס…
לולא הפופולריות שלה בקרב הגורמים הלא-נבחרים, היחס אליה היה זוכה ליחס שמקבלת מפלגת הבית היהודי.
למפלגה חשיבות עצומה, אבל לא כ”מרצ”, אלא כבסיס האידיאולוגי (פלוס-מינוס) של הגורמים שנורא אוהבים את הדמוקרטיה, כל זמן שמשמעותה היא לא לא שהרוב קובע…:)