הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
ארבע תופעות המלוות את מערכת הבחירות של 2013 בולטות לדעתי:
האחת, ירידת כוחם של הגנרלים. אהוד ברק ושאול מופז, שני רמט”כלים לשעבר, שרי בטחון לשעבר, אחד מהם ראש ממשלה לשעבר לא הצליחו לזכות באהדת הציבור. אבי דיכטר, ראש השב”כ לשעבר, כשל במפלגתו, דילג לזרועות הליכוד ושם לא השיג את תמיכת המתפקדים ודורג במקום נמוך. קרנם של אהוד ברק, שאול מופז ואבי דיכטר ירדה בעיני הציבור. הראשון העדיף לפרוש מיד אחרי מבצע ‘עמוד ענן’ ולא לבזבז את זמננו, קולנו והכסף הציבורי. השני, נאבק על אחוז החסימה תוך שהוא עובר השפלות ציבוריות. ממרום המעמד של יו”ר האופוזיציה ואישיות ציבורית בכירה לשולי הזירה הפוליטית. השלישי, מקווה שיצליח להמשיך בחיים הציבוריים, אך עתידו לוט בערפל.
הכנסת ה 19, תהיה אולי חריגה, כשישב בה רק רמטכ”ל אחד לשעבר, השר משה (בוגי) יעלון. דמויות בטחוניות אחרות נהדפו: אורי שגיא הודח לפני שנכנס, יעקב פרי ממלא את משבצת הבטחוניסט במפלגה המתיימרת להיות לשון מאזניים ולעסוק במעמד הביניים, אך יהיה תחת אש צולבת בשל קשריו העסקיים ומשכורות העתק שקיבל מגופים ציבוריים. ישראל חסון, לשעבר סגן ראש השב”כ, השני ברשימת קדימה, לא בטוח יכנס לכנסת הבאה. עמרם מצנע השתחרר מן הצבא לפני עשרים שנה ומה משקלו הבטחוני כיום? כך גם, עומר בר-לב, בדרגה צבאית פחות בכירה, שהשתחרר לפני 18 שנה.
הסיבה לכך היא משולבת. מצד אחד, השפעתו של חוק הצינון שמנע מראש השב”כ לשעבר יובל דיסקין, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והרמטכ”ל לשעבר גבי אשכנזי מלהתמודד. מצד שני, איך אפשר להסביר את התופעה הזו מבלי להניח, שאנשי הבטחון רבי הזכויות מן העבר, איבדו מיוקרתם? האם הציבור כבר אינו צמא למנהיגים-מצביאים?
התופעה השניה, היא נוכחותם הגוברת של הפוליטונאים. יו”ר העבודה, שלי יחימוביץ’ נתנה ראשונה את הטון כשב 2005 החלה את הגל הנוכחי של הצטרפות אנשי תקשורת למערכת הפוליטית ונבחרה לכנסת ה 17. בכנסת הבאה, ה 18, הצטרפו חברי הכנסת אורי אורבך, נחמן שי, נינו אבסדזה וניצן הורביץ. אך יחימוביץ’ בולטת מעל כולם, עם הצלחתה לזכות באמון בוחרי העבודה ולהוביל את המפלגה. בבחירות לכנסת ה 19, אנחנו עומדים בפני שטפון: יאיר לפיד, עופר שלח, מיקי רוזנטל, מרב מיכאלי, מרב כהן ובאסל ג’טאס.
בארה”ב הרקע המקצועי הנפוץ ביותר בקרב סנטורים וצירי בית הנבחרים, הוא המשפטנים. עורכי הדין מציפים את בתי המחוקקים. גם אנשי עסקים ואישים המגיעים מן הסקטור הציבורי. בישראל, נדמה היה שאנשי צבא מחד, ואנשי דת מאידך הם הקרקע הפוריה המצמיחה מנהיגות פוליטית. והנה, דווקא אנשי התקשורת ולא עורכי דין, מורים, עובדים סוציאליים או יזמי הייטק הם המציפים את רשימות המפלגות. תופעה מוזרה במיוחד לאור העובדה שמספר העובדים בתחום בישראל הוא קטן מלכתחילה. התופעה טרם נחקרה, אבל יש להניח שבראייה היסטורית, יקשרו החוקרים בין המשבר הקשה העובר על שוק התקשורת לבין הכניסה לפוליטיקה.
תופעה שלישית, גל לאומי-כוחני שמלווה את מערכת הבחירות, לו שותפות מפלגות ימין כשמאל. התמיכה והעידוד הציבורלמבצע הצבאי, עמוד ענן, הוא המחשה אחת לכך. למרות שמרבית העוסקים במלאכה הצבאית הבטחונית הסבירו שמבצע צבאי קרקעי לא יצליח לפתור את הבעיות של ישראל מול החמאס, ולמרות שהדרגים הבטחונים והממשלתיים לא יכלו להתחייב על הפסקת הירי מעזה על ישראל בחודשים ובשנים הבאות, הציבור היה מאוכזב מהפסקת האש שהגיעה מוקדם מדי. תחושת נקם או צורך בהפעלת כוח, הניע את גלגלי החשיבה של חלקים רחבים בציבור. לכך יש להוסיף את עליית כוחה של מפלגת ימין דתית, הבית היהודי, שמציעה לספח את כל שטחי C באופן חד צדדי (כ 60% משטחי הגדה). אם לשפוט לפי הסקרים, הציבור מתרשם מאישיותו של נפתלי בנט, יו”ר המפלגה, ואולי אף מן התכנית המדינית שלו המחסלת בפועל את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. ציבור הבוחרים הגדול הנוהה אחריו, לא טרוד בשאלה של הפיכת האזור כולו למדינה אחת, עם רוב פלסטיני תוך הסכנה לאובדן הזהות הציונית בישראל.
והתופעה הרביעית, אך לא האחרונה (כי בטוח שיש עוד תופעות שראויות לפוסטים נפרדים), היא האפקט הפמיניסטי. אין זו פעם ראשונה שהבחירות מלוות בדיון פמינסטי ער ובכל זאת זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבראשות מספר רב של מפלגות עומדות נשים. יחימוביץ’, לבני וגלאון מובילות את מפלגות האופוזיציה הפוטנציאליות (כך לפי הסקרים), וכתוצאה מכך, הנושא הפמינסטי מצוי על סדר היום כל הזמן. מפלגתו של יאיר לפיד, יש עתיד, הבינה את המצב הזה לאשורו בקרב הבוחרים והבוחרות הפוטנציאלים והגיבה ביוזמות הולמות (40% נשים בכל אחת מן העשיריות, קמפיין פרסומי הולם). הפמיניזם נותן אותותיו גם בימין. אם הבית היהודי, תכניס את מספר חברי הכנסת שצופים לה חלק מהסקרים (12), תכיל המפלגה הדתית-שמרנית הזו, כרבע נשים, בפעם הראשונה בתולדותיה. מצב הפמיניזים בבית היהודי אפילו יותר טוב מן המצב בליכוד. והחידוש הגדול: יש להם מועמדת חילונית. תנועות פמינסטיות בישראל אולי לא יחגגו הישגים מרחיקי לכת כשיגיע הרגע לספור את שיעור הנשים שירכיב את הכנסת הבאה, אך יוכלו לסמן ציון דרך על קמפיין בו אישה מתחרה באישה, על נושאים ערכיים שאינם קשורים לנשים.
את הפוסט ניתן לקרוא גם בפלוג, באתר הארץ.
מעניין מאוד.
אני לא בטוח שאני מסכים לגבי הכתוב על אהוד ברק. למעשה, אני די בטוח שהוא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה מאוד בעת האחרונה.
אני ממש לא מסכים עם התופעה של עליית ה״לאומיות כוחניות״. העדר הגנרלים מלמד דווקא על כך יותר מהכל.
אני מרגיש שהדיון בסוגיה זרק קודם את החץ וסביבו המטרה.
בנט מקבל היום 11-12 מנדטים. כמו ש״ס, פחות מלבני ולפיד (יחד) פחות מהעבודה, פחות מהליכוד.
ולא כמו לפיד- מדובר במפלגה ותיקה שלא צצה לעולם במערכת הנוכחית.
בקיצר- אין מספיק אינדיקציות לדעתי.
לגבי “זריקת החץ”, במקרה הפוסט הזה מבוסס על הרצאה פוליטית שנתתי לגוף מסוים לפני זמן מה (כמה שבועות), ולכן אני יודעת ביני לבין עצמי, שאלה הן אבחנות שחשבתי שקיימות לפני שבנט עלה או לפני שאפשר לדעת בוודאות שמופז לא יכנס. וברור שלא הכל “בסלע”. זו רק ההתרשמות שלי.
תמיד בסיקור עיתונאי יש גבול דק בין סקירת האירוע בצורה אובייקטיבית לבין פשנות סובייקטיבית בצורה של סיקור אובייקטיבי . ואני מתכוון ל ” ואולי אף מן התכנית המדינית שלו המחסלת בפועל את הסיכוי לפתרון שתי המדינות. ציבור הבוחרים הגדול הנוהה אחריו, לא טרוד בשאלה של הפיכת האזור כולו למדינה אחת, עם רוב פלסטיני תוך הסכנה לאובדן הזהות הציונית בישראל.” מאיפה את יודעת שזה באמת נכון . אולי יקרה ההפך ? את חושבת ככה .!! וזו זכותך הלגיטימית . אבל להביע אותה בצורה של סיקור אובייקטיבי על הבחירות לטעמי זה לוקה בחסר .
זה הבלוג האישי שלה.
אבל היא טועה עובדתית. גם אם נספח את כל יהודה ושומרון וניתן אזרחות לכל הערבים לא יהיה שום רוב פלסטיני לא היום ולא בעתיד. אכן נכפיל את מספר הערבים הישראלים – ובמקום 20% הם יהיו שליש. הילודה שלהם, היום, דומה לזו של היהודים. ולהם יש הגירה שלילית מאוד גבוהה ולנו חיובית (כמובן שאם נספח הכל אני מניח שרמת החיים שלהם תעלה מאוד והם יפסיקו להגר משם – אז בואו נחכה עוד כמה עשרות שנים לפני שמספחים).
בדיוק!
בגלל זה זה רעיון מאוד טוב
אתם מתעלמים מעזה. ברגע שכוללים גם את הגדה וגם את עזה כבר היום אין רוב יהודי בין הים לירדן.
וגם אם נתעלם מעזה המספרים אינם כפי שאתם טוענים. ההערכות הן שבגדה יש כרגע כ2.5 מליון פלסטינים ובמזרח ירושלים, שכרגע יש להם רק תושבות, חיים כמה מאות אלפים נוספים.
אם מוסיפים למספרים האלו את 1.6 מליון הערבים אזרחי ישראל וכמה מאות אלפי תושבי מזרח ירושלים הערבים אז עם הסיפוח יהיו בישראל בין 4 מליון ל4.5 מיליון ערבים/פלסטינים. זה הרבה יותר משליש
עזוב אותם מהנתונים והעובדות. הם רוצים פה מדינה דו לאומית, זה גם לא משנה אם ברגע הסיפוח הם יהיו רוב או רק 40%. יותר חשוב לימנים שישראל תשלוט בבית אל, עפרה וחברון, מאשר שהמדינה תהיה יהודית. הם אנטי ציונים.
אנו גם מתעלמים ממצרים וירדן ועיראק ופקיסטן. עזה לא בשליטתנו ואף אחד לא מציע לספח את עזה.
אגב – גם עם עזה, היום, אין רוב ערבי. יש 6 מיליון יהודים (או 6.3 מיליון עם העולים הלא יהודים על פי ההלכה), 1,6 מיליון ערבים ישראלים, 1.6 מיליון ערבי יהודה ושומרון, 1.3 מיליון ערבי עזה.
אלה המספרים הנכונים. אגב ערבי ירושלים נספרים בתוך הערבים הישראליים.
אין 2.5 מיליון ערבים ביהודה ושומרון, השקר של הסטטיסטיקה הרשמית הפלסטינית כבר הופרך מזמן, על ידי הפלסטינים עצמם שאימצו מרבית הביקורת שהופנתה נגדם.
המספר של 2.5 מיליון היה כבר המספר הרשמי ב- 2004 כשכל הדיון הזה התחיל והסבירו שמי שמעלה ספק במספר הזה הם ימניים קיצוניים, ואיזה פלא זה עדיין המספר 8 שנים מאוחר יותר כאילו לא היה גידול.
הכי קל לבדוק – כמה לידות טענו שהיו הפלסטינים ב- 2004 או 2005 לעומת הטענות של המבקרים, וכמה ילדים לומדים בכיתה א’ 6 שנים מאוחר יותר (כשברשות כמעט 100% הולכים לבית הספר). באופן ממש מקרי, מספר התלמידים של 2010 תואם את הטענה “הימנית קיצונית” של 2004. ויש עוד עשרות דוגמאות כאלה, כמו מספר בעלי זכות הצבעה וכו…
Don’t let Russian journalism go under your radar: Anastassia Michaeli is a familiar face from the Russian channel, and Yulia Shamalov Berkowitz is from the industry, though I don’t think her face was familiar before the 2009 elections.
וגם אם אכן תהיה הפתעה ומפלגת “הישראלים״ יכנסו לכנסת (כמו הסקר של מינה צמח) אז המתמודדים שם הם מערוץ 9
לגבי עיתונאים, שכחת את דניאל בן-סימון, שגם נכנס יחד עם שלי יחימוביץ’ כמדומני.
1) התופעה הראשונה שציינת מבורכת בעיניי. אחד הדברים ההזויים במדינת ישראל הוא שגם היום, כל קצין הוא מלך. אדם יוצא מהצבא כאל”מ, מיד ממונה להיות סמנכ”ל של חברה גדולה. משתחרר כאלוף ורוצה להיות ראש ממשלה. תארי לעצמך שגבי אשכנזי היה יכול לרוץ בבחירות האלה, האם הוא היה מוכן לשחק כשווה בין שווים? להתמודד בפריימריז בזמן שהוא זוכה לאהדה בציבור? לכהן אחרי הבחירות כשר להגנת הסביבה? סביר להניח שלא. אם היה מסכים כבודו לוותר על מועמדות לראשות הממשלה, היה מנסה להתמנות לשר הביטחון, לכל הפחות לשר החוץ.
אני מניח שלעומת זאת סתיו שפיר, מירב מיכאלי, מיקי רוזנטל ואיציק שמולי מבינים שגם אם שלי תהיה ראשת ממשלה, הם יהיו חברי כנסת. והם חיים עם זה טוב לדעתי.
באופן כללי, תופעת “הגנרליזציה” לא בריאה בעיניי לחברה בת 65 שנה שצריכה לנסות להשתחרר מהמיליטריזם ולהפוך חברה אזרחית יותר. מעבר לכך אני חושב שבניגוד למנכ”ל משרד ממשלתי שצריך להיות אדם מקצועי עם ניסיון בתחום, שר צריך להיות אדם עם ערכים ועם מדיניות שאותה הוא רוצה להתוות למשרד. ממש לא חייבים את כל הביטחוניסטים במשרד הביטחון, בטח לא במשרדים אחרים. ואם יש עיתונאים ערכיים שרוצים להשפיע ולשנות – זה נראה לי מבורך!
3) תראי, כימני ששוקל להצביע בנט, גם אני לא מתלהב מתוכניתו המדינית. היא נראית לי כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה. אני תומך בסיפוח מלא של יהודה ושומרון על כל תושביהן הפלסטינים כולל מתן אזרחות, ומעודד מפוליטיקאים ועיתונאים שמדברים בכיוון הזה (רובי ריבלין, ציפי חוטובלי, אורי אריאל, משה ארנס, אורי אליצור, אמילי עמרוסי). בנט לא מעיז להוציא את הדבר הזה מהפה. מה היתרון במה שהוא אומר? הוא מכניס לדיון את שאלת הסיפוח. אחרי עשרים שנה שבהן הוויכוח בין ימין לשמאל הוא “כן שתי מדינות VS. לא שתי מדינות” (באדיבותו של יוסי ביילין שהצליח להנחיל בתודעת הציבור הרחב את רעיון שתי המדינות), הגיע הזמן שהוויכוח יעבור לוויכוח מאוזן עם שני פתרונות “כן שתי מדינות VS. כן סיפוח”. אני חושב שגם אנשי שמאל עם תודעה דמוקרטית צריכים לברך על מישהו שמנסה לאתגר את השיח, ושיאפשר דיון אמיתי בישראל לגבי אחת הסוגיות המהותיות בחיינו כאן (ולא, נהמות הימין על “אין פרטנר” הן לא דיון אמיתי).
4) אני לא חסיד של הפטיש הפמינסטי שלך, אבל אני בהחלט מברך על תופעות מנהיגות המפלגות. אני לא רואה מצב בשנים הקרובות שבו יש אישה בראש הליכוד, אבל אולי לפחות שרה בכירה, גם זו תהיה התקדמות.
סה”כ פוסט מעולה 🙂