שתי ח”כיות מקדימה שוקלות לעבור למחנהו של ח”כ דיכטר

לפלוג נודע היום ששתי חברות כנסת מקדימה שוקלות ברצינות להצהיר על תמיכתן בח”כ אבי דיכטר. שתי חברות הכנסת –  לצערי לא אוכל לציין במי הן תומכות כיום או אם הן מגיעות מאותו המחנה – נפגשו, כל אחת בנפרד, ובלי שאחת יודעת על השניה, לשיחה ממושכת עם דיכטר במהלכה פקפקו אם החלטתן הקודמת היתה נבונה.

ח”כ אבי דיכטר – שנכנס אחרון להתמודדות מול יו”ר האופוזיציה ציפי ליבני וח”כ שאול מופז  – הוא האנדרדוג של הסיבוב הנוכחי. הוא הגיע “ראשון מהסוף” בההתמודדות הקודמת ב 2008 כשרק כ 2500 איש מחברי קדימה תמכו בו (6.5%) ולמרות שבסביבתו טוענים שיש לו גרעין תמיכה גדול, המונה לפחות 7000 איש, נראה שהוא בעל הסיכויים הנמוכים ביותר כיום להגיע את ראשות המפלגה.

דיכטר צריך לעבוד קשה ולהשלים פערים אם הוא רוצה באמת לתפוס את הנהגת קדימה. הצעד הראשון שלו, להיות מקורי ולהעביר מסר שונה מן המסר של מופז (אני ראש הממשלה) או מן המסר של ליבני (אני האלטרנטיבה הנכונה) הצליח. בעוד מופז, וליבני תוקפים קשות את ראש הממשלה בכל הזדמנות, דיכטר אמר אתמול לציבור מצביעי קדימה, שהוא רוצה להיות לצידו של ראש הממשלה.

אבל רצון למשול ולהיות חלק מן הקואליציה, אינו מספיק. לא כדי לשכנע גוף בוחרים של כ 100 אלף איש, אשר ממילא חש שהבחירות הן מעבר לפינה. מדוע לקפוץ לתוך הממשלה חסרת החזון הזו, אם בקרוב יתרחשו בחירות ממילא?

עימות

מן השנים שכיסיתי את התחום הפוליטי בארה”ב (עבור מעריב), הכרתי את נושא העימותים לעומק. כל מועמד בר דעת, רפובליקני או דמוקרטי, שואף להעניק לציבור (הצופים בטלוויזיה) את הופעתו הטובה ביותר והעימות הוא כלי חשוב עבור המצביעים בתהליך קבלת ההחלטות. והרי זה ברור מאליו. העימות מאפשר לבנות את עולם הדימויים סביב מועמד, כפי שכל אחד רוצה או מחפש לדעת ומהווה גם בסיס נימוקי לכל מחליפי המחנות. הדבר נכון הן לבחירות פנים מפלגתיות וכמובן בבחירות לנשיאות. מצד שני, עיסוק היתר שם בעימותים נתפס בעיני לעיתים כרדוד. מישהו באמת יכול לדעת איך יקבל הנשיא החלטה קריטית באמצע הלילה, לפי איך שבחר לענות תשובה לעיתונאי מראיין?

בישראל אין מסורת של עימותים,  וחבל על כך.

פניתי לכל המועמדים בקדימה לשאול אם יסכימו לעימות טלוויזיוני מול השניים האחרים. חלק הגיבו וברגע שיהיו בידי שלוש התשובות, אעלה אותן כאן (או בפוסט נפרד).