שקיפות, זה מה שחסר בתמונה, שקיפות

הנה רעיון חדשני. מדוע לא יתנהלו שיחות שלום (אם אי פעם הצדדים יחזרו לנהלן) בשקיפות. שקיפות מוחלטת. זאת אומרת, שבסיום כל ישיבה בין צוות ישראלי לצוות פלסטיני, כמו אותן הישיבות שנערכו לפני כשלוש שנים בין (אז) שרת החוץ ציפי ליבני לבין ראש צוות המו”מ הפלסטיני, סאיב עריקאת, יפרסם כל צד את מסמך הסיכום שלו, יעלה אותו לאתר האינטרנט שלו, יספר מי נכח, מה נאמר ומה הוסכם לקראת הפגישה הבאה. יצרף גם תמונה ומצידי שיציין גם מה היתה התקרובת שהוגשה לשולחן. ואפילו ארחיק ואומר, שהסיכומים יהיו שונים. כל צד והנרטיב שלו למפגש.

שקיפות מלאה. אני לא צוחקת.

הרעיון הזה נשמע מעט מרתיע בהתחלה, אולי בלתי אפשרי, יש מי שיאמר משוגע. אך אחרי עשרות שנים של מזרח תיכון בדלתיים סגורות ואפס תוצאות, אולי צריך לרענן מעט את הנהלים. לתבל את הדיאלוג בגישה רעננה, שפותחת בפני תושבי האיזור הנוגעים בדבר את היכולת להיות שותפים לתהליך.

הייתי אולי רוצה להיות הבעלים הגאה של הרעיון הזה. ‘מהפכת השקיפות’, הייתי קוראת לו. אבל לא. כל הזכויות שמורות לח”כ לשעבר, והעומדת כיום בראש הקרן החדשה לישראל, נעמי חזן, ממנה שמעתי על כך לראשונה. לפני כמה חודשים ליוותי (ככתבת של ליידי גלובס) את הסיור של זוכת פרס נובל לשלום, ג’ודי ויליאמס במזרח ירושלים. (חלקו של הראיון, כולל גם שאלות לעמיתתה של ויליאמס, מייריד מגוויר, האסורה בכניסה לישראל, נמצא כאן. הכתבה במלואה נמצאת בעמוד הפייסבוק שלי כאן).

זוכת פרס נובל לשלום, ג'ודי ויליאמס, במרכז התמונה, במהלך סיור במזרח ירושלים (עם הגב ל E-1)

באחד מן המפגשים בראשית הסיור, שוחחו ויליאמס ובנות פמלייתה, עם נעמי חזן. בקולה הסדוק משנים של עישון כבד, חזן הציגה את עצמה (“איפה כל הצעירים בתנועות השלום? עכשיו נותרנו רק חבורת נשים מבוגרות עם שיער צבוע….”) ואחרי שדיברה איתן על הצורך בשיתופן של נשים בצוותי מו”מ לשלום, הציגה חזן קונספט מעניין, הישר ממוחה היצירתי של אישה (ואשר המחיש את המשמעות המידית של שילוב נשים בצוותי מו”מ):

“אחת הבעיות בניהול המו”מ בין ישראל לפלסטינים הוא הסודיות” אמרה חזן לנוכחות (איזה מזל שמצאתי את מחברת השרבוטים שלי מאותו היום).

“דיפלומטים, במיוחד גברים, אוהבים לדבר זה עם זה בחדרים סגורים ובחוץ חרושת השמועות עובדת שעות נוספת. זה קיים עוד מלפני הסכמי אוסלו, שם נוצרה בעיה גדולה של פערי מידע בין מה שהבינו בכל אחד מן הקהילות, הישראלית והפלסטינית, לבין מה שהמנהיגים שוחחו ביניהם. כאשר הגיע רגע היישום של ההסכמים, האוכלוסיות לא ידעו מה הולך לקרות ואז התוצאות היו נוראיות. אבל מו”מ מאחורי דלתיים סגורות לא עובד, כפי שמוכיחים מסמכי ויקיליקס.”

והיא המשיכה ואמרה: “צריך להפוך את המו”מ לכזה המשתף, מכיל יותר קבוצות של האוכלוסיה ואת זה אפשר לעשות באמצעות הפיכתו לשקוף. כדי שיהיה דיון אמיתי על הנושאים, באופן גלוי, כי אי אפשר להתקדם ללא גילוי. אפילו אם זה יגרום לויכוחים נוראיים, הדרך הנכונה היא לשתף קבוצות יותר רחבות מן האוכלוסיה, כך שאנשים יתכוננו מנטלית ונפשית למה שעומד לקרות.”

דבריה של חזן נאמרו כמה חודשים לפני מסמכי אל גז’ירה. כמובן שעם פרסומם הטיעון של חזן מקבל משנה תוקף. מה הטעם לשמור על חשאיות, כשממילא הכל יפורסם בטווח זמן קצר.

את הרעיון של חזן קשה לקבל בתחילה. איך יראה המשא ומתן אם יחשפו כבר מיד בתחילתו כמה פליטים מוכן ראש ממשלת ישראל לקלוט מדי שנה? או אם ידעו תושבי הר-חומה, שהם עשויים להיות ה Bargaining Chip, (בהנחה שהמסמכים מדויקים, הר-חומה אמנם לא “נמכרה” על ידי הצד הישראלי, אבל אולי בעתיד הצד הישראלי ימהר לוותר על השכונה הזו?)

התשובה היא שתקום מחאה ציבורית, יהיו הפגנות. תושבי הר חומה יצאו לרחובות. כסף זר יזרום מארגונים אבנגליסטיים בארה”ב כדי לחזק את העמותות המתנגדות למסירת קברי אבות. בסדר. כל עוד החוקים הדמוקרטיים מוחלים, מפגינים מכל הצדדים זכאים להשמיע את דעתם. לפחות הם לא יהיו בהלם כשיגיע יום פקודה.

אגב, לי לא ידוע על שיחות שלום שנוהלו אי פעם כך. תמיד יש פעם ראשונה. מאחר ומה שלמדנו ממסמכי אל גז’ירה המרחק הרעיוני בין ישראל לפלסטינים אינו כה גדול, וכולם מבינים שבבוא היום תקום כאן מדינת פלסטין בשכנות, האם לא כדאי להתחיל לשתף כבר עכשיו את שתי האוכלוסיות בתהליך בניית האימון?

טור של רפי מן בעניין קשיהם של הדיפלומטים בעידן המודרני – כאן.