צייץ לי סקופ: כך הפכו החדשות של היום ליצירה משותפת

צייץ לי סקופ: כך הפכו החדשות של היום ליצירה משותפת – כתבה שלי מ’גלובס הערב’.

מחקר חדש קובע כי הגולשים מעדיפים לעקוב אחרי עיתונאים צייצנים בטוויטר ופחות אחרי גופי התקשורת ■ המשמעות: הנכס האמיתי של מערכות החדשות הוא בעיקר אישיותו של הכתב ■ חבל רק שדווקא בישראל רוב העיתונאים לא משמיעים ציוץ

טל שניידר 3/4/12

לבן וידמן, כתב רשת CNN, המזוהה בטוויטר כbencnn@, יש כ-70 אלף עוקבים. לרשת CNN בטוויטר יש כ-6 מיליון עוקבים. ובכל זאת, כאשר וידמן צייץ מקהיר בימי המהפכה שהתקיימה שם בינואר אשתקד, הפיצו העוקבים אחרי ההתרחשויות את ציוציו, יותר מאשר את ציוצי החדשות המתפרצות של CNN, למרות שמערכת החדשות צייצה גם את המידע שמסר לה הכתב.

הגולשים מעדיפים לעקוב אחר עיתונאים צייצנים ופחות אחר גופי התקשורת – כך קובע מחקר חדש שפרסם באחרונה מגזין הרשת האקדמי “International Journal of Communications”. המחקר בדק את זרימת המידע בטוויטר במהלך המהפכות בתוניסיה ובמצרים בשנה שעברה, ועקב אחר הציוצים מן השטח של עיתונאים, בלוגרים, אקטיביסטים וסלבס, וגם אחר ציוצים של גופי תקשורת ממוסדים, אתרי חדשות, גורמים רשמיים ועוד.

מי צייץ מן השטח, מי הפיץ (מלשון retweet) ידיעות של אחרים, ואילו ידיעות זכו להדים הגדולים ביותר באמצעות הטוויטר במהלך ימי המהפכה? כמו במקרה של וידמן ו-CNN, החוקרים גילו כי הגולשים העדיפו להפיץ את המידע באופן ויראלי כאשר הוא צויץ על-ידי איש חדשות, ולא על-ידי מערכת החדשות בה הוא עובד.

המסקנה המרכזית של המחקר, שכדאי שגופי התקשורת המנסים למשוך קהל ומפיצים מידע חדשותי בטוויטר ייקחו לתשומת-לבם, היא שדווקא אישיותו של הכתב, העובדה שהוא בשטח ומדווח מכלי ראשון, היא הנכס האמיתי של מערכת החדשות.

אם ב-20 השנים האחרונות חל פיחות במעמדם של כתבי החוץ, ומערכות תקשורת צמצמו למינימום את העסקתם של כתבים המוצבים במדינות זרות, הרי שהמסקנה הזו מחייבת שינוי גישה.

ואגב, בישראל אין לתופעה הזו כמעט שום זכר. הטוויטר חלש יחסית, ואין כמעט נוכחות לעיתונאים ישראלים במדיום הזה.

צייץ לי ניוז 

שנת 2011 העצימה באופן חסר תקדים את תהליך השילוב בין התקשורת המסורתית לבין התקשורת האזרחית החדשה, המקומית. הוואקום בדיווחי מערכות העיתונים ממדינות המזרח התיכון נתפס על-ידי המצייצים, המצלמים, המסמסים והמדווחים בפייסבוק.

במקביל, גם העיתונות הממוסדת בעולם (והרבה פחות בישראל) עברה בהמוניה לשימוש בטוויטר, וכלי תקשורת מובילים החלו דורשים מכוכבי התקשורת שלהם להתחיל לצייץ, לרטווט ולפברט (מלשון to Favorite) על המתרחש.

כך הפך עיתונאי חדשות החוץ של ה”ניו-יורק טיימס”, ניקולס קריסטוף, לאחד הנעקבים ביותר, עם 1.2 מיליון עוקבים ועוד מאות אלפים בפייסבוק, וכמותו גם גורו הטכנולוגיה של העיתון, דיוויד פוג, שלו 1.4 מיליון עוקבים בטוויטר ומאות אלפים בפייסבוק, והעיתונאי הפוליטי ג’ון דיקרסון, הכותב למגזין הרשת סלייט, שנהנה מכ-1.3 מיליון עוקבים בטוויטר.

המגמה המסתמנת שנה אחרי פרוץ המהפכות בעולם הערבי היא שפייסבוק הוא כלי ההמונים והמקום להיות בו בימי שגרה – וטוויטר הוא הכלי של העיתונאים, והוא אידיאלי במיוחד באירועי ענק של חדשות מתפרצות ובמקומות שבהם לניידות בשטח יש חשיבות עליונה.

מאחורי הרעיון למחקר הטוויטר והמהפכות עומד גלעד לוטן, 34, ישראלי החי בניו-יורק, אשר בשעתו עבד במעבדות פיוז של מיקרוסופט, וכיום הוא סגן נשיא למחקר ופיתוח בסטארט-אפ SocialFlow. דמיונו הוצת כבר בעת המהפכה המצויצת, אך כושלת, שהתרחשה באיראן בקיץ 2009, ואחרי המהפכות במצרים ובתוניסיה הוא החליט שהדבר מחייב בדיקה מתמטית מעמיקה.

לוטן צירף אליו 5 חוקרים, וביחד הם ניתחו מאות אלפי ציוצים בשני פרקי זמן מוגדרים: בין ה-12 ל-19 בינואר 2011 בתוניסיה, ובין ה-24 ל-29 בינואר 2011 במצרים.

לוטן מסביר איך נערך המחקר: “השתמשנו בממשק API של טוויטר, שזהו שירות המאפשר לנו לזהות את כל ציוצי הטוויטר האחרונים ביותר, מדי 5 דקות, שיצאו מתוניסיה וממצרים, תוך שהם מזהים עצמם באמצעות מילות מפתח (hashtags) באנגלית”.

המחקר כלל בדיקה של כ-400 אלף ציוצים ומעל ל-900 מצייצים. ה-hashtags לאיתור הציוצים הרלוונטיים היו: sidibouzid# ו-jan25#. בנוסף, הם השתמשו לחיפוש הציוצים הרלוונטיים במילות המפתח tunisia ו-egypt.

את 900 המצייצים שהרכיבו את המחקר סיווגו החוקרים לתתי-קבוצות: עיתונות מרכזית, עיתונות און-ליין (גופי תקשורת שאין להם מהדורת דפוס), עיתונאים העובדים בכלי התקשורת, ארגונים שאינם כלי תקשורת (כמו ויקיפדיה), אנשים פוליטיים, סלבס, בלוגרים, פעילים חברתיים ו”אחרים”.

– מה היה החלק המסובך ביותר בבדיקה של זרימת המידע?

“תהליך הסיווג של המצייצים לקבוצות השונות היה מאוד מורכב. בסופו של דבר הלכנו לפרופילים של כמעט כל ה-900 אנשים ובדקנו איך הם מגדירים את עצמם. אחרי שהחלטנו מי משתייך לאיזו קטגוריה, הזרימה של האינפורמציה נעשתה באמצעות האלגוריתם שפיתחנו”.

– איך אתה מסביר את העובדה שאנשים מעדיפים לעקוב אחרי ולהפיץ מידע שמעלים העיתונאים בשטח, ולא מידע מכלי התקשורת בו הם עובדים, שיש לו את הראייה הרחבה ואת עריכת-העל?

“כי אנשים קוראים משהו ויודעים שהאדם נמצא שם פיזית, והוא יצייץ מה שהוא רואה ומידע שנובע מהאנשים שהוא מדבר איתם שם. זה תוכן מושך ומרתק יותר”.

מצייצים זה לזה

לוטן מספר על עוד תובנות שהמחקר העלה: “זיהינו תופעה שכינינו ‘הומופיליות’ – הנטייה של אנשים לדבוק באנשים מאותו הסוג. כלומר, עיתונאים יעדיפו לרטווט ציוצים של עיתונאים עמיתים, בלוגרים ירטווטו בלוגרים, ופעילים חברתיים יפיצו ציוצים של עמיתיהם, וזה קיים למרות התחרות בין האנשים בתוך הקבוצות”.

“גופי התקשורת הממוסדים, כמו ה’ניו-יורק טיימס’ למשל, עושים כל הזמן ריטוויט לעיתונאים שלהם, אבל לא תמצאי עיתון שמבצע ריטוויט לתוכן של כתב מעיתון מתחרה. לעומת זאת, עיתונאים מתחרים כן מרטווטים אחד את השני, והם מרבים לרטווט גם בלוגרים שהם עוקבים אחריהם”.

– כיצד אתה מסביר את ההתארגנות בתוך הקבוצות – בלוגרים שמפיצים בלוגרים, עיתונאים שדבקים בעיתונאים וכדומה?

“זה קשור לתהליכי ההתארגנות של האנשים ברשתות חברתיות. זו התופעה שאנחנו רואים כיום, שאנשים מארגנים סביבם את הקבוצה הנוחה להם. למרות שאם מסתכלים על תוניסיה, היו שם הרבה פחות עיתונאים בשטח, ולכן ראית עיתונאים רבים שמבצעים ריטוויט לבלוגרים ופעילי שטח – לעומת מצרים, שם עיתונאים רבים דיווחו מרחובות קהיר”.

– מה התפקיד של הסלבס, כשהם עוסקים בנושא חדשותי כזה?

“הם קופצים פנימה בשלב שהוא כבר לא התחלתי ומנסים לעזור. במקרה של הסלבס, לקחנו את השחקן אשטון קוצ’ר (aplusk@, מעל ל-9 מיליון עוקבים) או את השחקנית אליסה מילאנו (Alyssa_Milano@, כ-1.9 מיליון עוקבים). סלבס הם מפיצי המידע הגדולים, וכשהם נכנסים ומתערבים, זה מקבל תהודה עצומה. למרות שאני מאמין שהמידע היה מופץ גם בלעדיהם, ברגע שהם נהיים פוליטיים, זה משמעותי מבחינת זרימת המידע”.

בשורה התחתונה, אומר לוטן, “כל האקו-סיסטם של תהליך יצירת החדשות השתנה, והשתנה מהר מאוד. החדשות היום הן יצירה משותפת שמגיעה מן הבלוגרים, מהפעילים בשטח, ולא רק מהעיתונים הוותיקים ומעורכי החדשות. השטח הפך למאוד משמעותי, ויצרני התוכן שנמצאים במקום מאוד משפיעים. הם אלה שמחליטים מה הן חדשות, מה לספר ואיך לספר”.