פוסט-טורקיה

שלוש נשים איראניות יפיפיות הסתובבו בחדר האוכל של מלון ‘פורטו-בלו’ באנטליה ופטפטו עם שאר האורחים, ביניהם עם חלק מן הקבוצה שלנו עיתונאים פלסטינים וישראלים. “האיראנים הם אחד העמים היפים ביותר. הגברים חתיכים.” אמרה לי אחת העיתונאיות – ואני אפילו לא זוכרת אם היתה פלסטינית, ישראלית, ערביה-ישראלית. מה זה משנה. אחרי שני מפגשים ארוכים (כל מפגש בן כמה ימים), בשתיים מן הערים היפות במזרח התיכון (עקבה ואנטליה), אני באמת לא זוכרת מי אמר מה. התערבבנו. בטורקיה מסתובבים איראנים. אנחנו, הישראלים, גם מסתובבים שם חופשי ואנטליה, עיר הנופש הגדולה של טורקיה, יפה כתמיד.

ברקע הנסיעה לטורקיה, סמינר עיתונאים ישראלים ופלסטינים שארגן בית הספר לשלום בנווה שלום.

“הכל מצטמצם בסופו של דבר לקשרים בינאישיים, היכרויות פרטיות” אמר לי אחד העיתונאים הבכירים שהגיעו איתי לאנטליה מישראל. “אין לזה תחליף וזו המהות האמיתית של המפגשים הללו” הוא אמר ואני הסכמתי.

למרות ההתעקשות המוזרה של המארגנים לדון ביוזמת השלום הערבית (יוזמה שימיה קצובים, הן לאור התמורות בעולם הערבי ובמיוחד לאור ההתפתחויות הקרובות בספטמבר), השכלתי  מן השיח הישיר עם עיתונאים החיים ברמאללה, בית לחם, מזרח ירושלים ושכם.

עמדותיהם של עמיתי הפלסטינים, ציינתי לעצמי תוך כדי הסמינר, לא מאוד שונות מעמדותי. רוצים מדינה פלסטינית, רוצים הכרה, מבינים שלמרות המהלכים בספטמבר הדרך למדינה אמיתית עוד מאוד רחוקה, ורוצים שהרחוב הפלסטיני לא יתדרדר לאלימות.

בנובמבר שנה שעברה, במפגש הראשון בין הקבוצות, עוד לפני השינויים הגדולים שחלו בעולם הערבי, מרבית העיתונאים הפלסטינים מן הסמינר אמרו שאינם מאמינים עוד בפתרון שתי המדינות. נמאס להם. זה לא יקרה. והם חושבים שהקמת מדינה אחת דו-לאומית הנה הדבר הנכון. ד”ר נוח סאלמי, מנהל מרכז ויפאק בבית לחם, הוביל את הקו הזה במהלך הנחיית הקבוצות.

כשאני אמרתי אז, כי דווקא מדינה דו-לאומית היא הדבר המסוכן ביותר, שכן תדרדר את ישראל לשלטון אפרטהייד מובהק, בו מיעוט ישראלי ישלוט ברוב ערבי, תוך יישום מדיניות מפלה – העיתונאים הפלסטיניים התעצבנו עלי (כאילו שאני מייצגת את האפרטהייד. בסך הכל דרשתי מהם להביט למציאות בעיניים ולהבין להיכן יוביל אותנו הרעיון של מדינה דו-לאומית). כשאמרתי להם אז שהעם הפלסטיני צריך לחתור להקמת מדינה, השיב לי מנהל אחד מתחנות הרדיו הגדולות בגדה “את לא תגידי לנו איך להתקדם. זו צריכה להיות בחירה שלנו, לא שלכם.”

השבוע, כעבור כמעט שמונה חודשים, המזרח התיכון התהפך, והעיתונאים הפלסטינים (אין מחלוקת שאינם מייצגים אף אחד מלבד עצמם) חולמים על מדינה עצמאית לצידה של מדינת ישראל. שאלתי את סאלמי, פעיל ותיק שבעברו 15 שנה בכלא הישראלי ובנפשו סקפטיות רבה, אם גם הוא שינה את דעתו. סאלמי השיב כי על אף הציפיה שהמהלכים בספטמבר יקדמו את הפלסטינים, הוא עסוק יותר בלחשוב על היום שאחרי. מה יקרה כאשר שום דבר לא ישתנה בשטח, למעט עוד החלטת או”ם. לשיטתו, אופציית המדינה הדו-לאומית שרירה וקיימת, למרות שהודה שגם הוא פחות נחרץ מבעבר.

באחד מן המושבים, שלף עיתונאי פלסטיני צעיר, מרמאללה, את הלפטופ שלו, והקרין סרטון קצר (עדיין אין לי לינק) על ילדה חולמנית היושבת ברכב בתור במחסום וחולמת על שדה תעופה פלסטיני, דרכון פלסטיני ודיילת קרקע שמברכת אותה בערבית. הסרטון נוצר בעקבות סיפור קצר שכתבה רואן יוסוף סלאח, אז תלמידה בכיתה ט’ בבית ספר בשכם. הקרנה קצרה, מעט שיחות, וברור שהצורך של הפלסטינים, במדינה, בגאווה, בלאומיות, בהכרה של העולם, חזק יותר מכל ויכוח על חילוף שטח זה או אחר.

באנטליה אגב קיבלו אותנו בהתלהבות רבה. חסרונם של הישראלים מורגש בעיקר בשוק, שם כל המוכרים דוברים עברית רצוצה ומתגעגעים למומחי המיקוח הישראליים. אגב, מספר התיירים המגיעים לאנטליה מדי שנה הוא כשישה מליון, כך סיפר לנו אחמט, בחור טורקי צעיר שנישא לישראלית ומתגורר באזור נצרת (אך בקיץ נוסע לאנטליה כדי לעבוד בתחום התיירות). גם בתקופות בהן הישראלים מילאו את מלונות ה’אול-אינקלוסיב’, היו עדיין מיעוט קטן משוק התיירות המקומי.

שירותים ציבוריים בחוף הים

"תגידו לחברים שלכם בישראל שיבואו. אין כאן שום בעיה מבחינתכם"

חנות מוצרי עור יוקרתית שנראתה כמו מוזיאון. לא העלתי על דעתי לקנות משהו

אבל למדוד אפשר. לא הרגו נמר בשביל הצילום הזה (קרדיט: גיתית פנקס)