שלי יחימוביץ הודיעה שהיא מתמודדת על ראשות העבודה ואני עדיין שואלת איך בדיוק היא מתכוונת לרוץ, כשאין באמתחתה בחמש השנים האחרונות התייחסות – ולו אפילו אחת – לנושאים מדיניים. יו”ר מפלגת העבודה שלא הביעה את עמדותיה בנושאים איזוריים? אין פלסטינים, אין איראן, אין מצרים, לוב, טוניס ועוד?
גם אם רוצים להוביל מפלגה סוציאל דמוקרטית, הבעיות הכלכליות של ישראל לא מגיעות רק מבפנים, במיוחד לא עם ההובלה של שר החוץ וראש הממשלה, לתוך בידוד מדיני מעמיק. היחסים של ישראל עם טורקיה, עם גרמניה, עם ירדן משפיעים על הכלכלה לא פחות מאשר שכר הבכירים ומיסוי הגז. הסכמי מים עם ירדן או שיפור תנועת הפלסטינים בתוך שטחי הגדה הם רק שתי דוגמאות לעד כמה הכלכלה כרוכה במצב המדיני.
והנה עוד שאלה: איך יחימוביץ מצפה מעשירי ישראל שתהיה להם חמלה כלפי העניים, כאשר היא לא נואמת ולא מתייחסת לעם הישראלי שאין לו חמלה כלפי העם השכן העני?
בהודעה לעיתונות יחימוביץ אמרה שעד היום היא “התמסרה לחלוטין למימוש מעשי של השקפת העולם שלי בחקיקה כלכלית וחברתית ענפה. אלה התכנים שאצוק בראש ובראשונה למפלגת העבודה כשאעמוד בראשה: סדר יום חברתי, ציוני, אחראי, הגון. סדר יום סוציאל דמוקרטי.”
המשמעות של הצהרה זו הנה, תצביעו לעבודה, אך ורק מסיבות כלכליות-חברתיות. אין יותר מפלגת העבודה המאמינה שגם הפלסטינים צריכים תנאים כלכליים טובים. אין יותר מפלגת העבודה שרואה בכינון שלום סוריה נדבך חשוב בחיים האזרחיים כאן.
יחימוביץ בונה את מפלגת העבודה מראש כמפלגת נישה. שקדימה, הליכוד וישראל ביתנו יובילו את המדינה. היא תעסוק רק בכלכלה וחברה. אבל הציבור הישראלי לא מצביע בקלפי על בסיס עמדות חברתיות. הוא בוחר באדם שיכול להוביל את המדינה בנושאים מדיניים -בטחוניים.
בינתיים, מנקודת מבט פמינסטית בלבד, אם תזכה יחימוביץ בראשות המפלגה – תיווצר כאן שלישיה נשית מרתקת ואף חסרת תקדים: ציפי ליבני בראשות קדימה, יחימוביץ בראשות העבודה ואולי יום אחד (אם תתמודד ואם תזכה), זהבה גלאון בראשות מרצ. הובלה נשית שמאלנית (כמעט) מרשימה.
לא מטרידה אותי החמלה או אי החמלה שלה לעניי השכנים – עניי עירך קודמים.
שלום עם שכנים עוינים לא נבנה על חמלה, אלא יכול לצמוח רק מאינטרסים משותפים, ששני הצדדים צריכים להיות מודעים להם.
יותר מטריד אותי שהיא לא ממש מכירה את אלה שבתוכם היא חיה. היא יוצקת תכנים חברתיים לתבניות מוכנות וישנות מהימים שהיו הגדרות ברורות לבורגנים ולעמֵלים. ללא כל קשר למציאות של היום. היא עברה מהמיקרופון לבמה ולא ממש חצתה את הקהל…. החברה מחולקת אצלה ערכית לשניים: עשירים ושכירים, דתיים וחילוניים, ימניים ושמאליים. אהדתה לצד מסוים קבועה מראש.
היא חרוצה, אנרגטית ומזיזה דברים, אבל זה לא מספיק. יש אוכלוסיות שהיא כלל לא מודעת להם – העצמאים הקטנים שנשחקו עד עוני והם נעדרי זכויות סוציאליות, כיוון שאין להם “וועדים” מייצגים, גימלאים שנאלצים להמשיך לעבוד ומאבדים עקב כך חלק מזכאותם הסוציאלית, תחיקות סוציאליות מעוותות שמקפחות שכבות שעל פי המסורת נחשבות לבורגניות וסתם עמך שאינם ניצולי שואה/עולים/חד-הוריים/או מוכים….. בימי גדוד העבודה קראו לכשכמותה : “שמן זית זך” ….
לגבי אג’נדה מדינית – באמת הגיע הזמן שנשמע כמה הצעות יצירתיות בנושאי חוץ וביטחון, או שמא היא מהפציפיסטיות שחושבות שאפשר להגיע לשלום בלי להתלכלך, רק בעזרת רצון טוב….
טל, מסכים איתך, אם כי צריך לסייג ולשאול – איך זה שאותה שאלה אינה נשאלת ביחס ללא מעט ראשי ממשלה ישראלים שבקושי התבטאו בתחום החברתי-כלכלי?
טל שלום
אם לפני חודשיים מי שהוא היה מעלה את הרעיון שאני אתלבט אם להצביע לעבודה הוא היה זוכה למטר של לעג ולא משום שלא הצבעתי עבורה, הצבעתי עבור פרס, רבין ואפילו בעד ברק, אבל בשנים האחרונות המפלגה זנחה אותי והפכה למפלגת נישה העוסקת בנושא מרכזי אחד “תהליך השלום” ושהתהליך קרס בדם ואש ותמרות עשן המפלגה קרסה איתה, (מדהים אפילו פרס אינו מצביע עבורה).
אם המפלגה תמשיך להעמיד במרכז פעילותה הפוליטית את “תהליך השלום” היא אפילו לא תשאר מפלגת נישה אלא פשוט לא תעבור את אחוז החסימה.
מפלגת העבודה ההיסטורית (מפא”י) הפכה לכח המרכזי בתנועה הציונית כי הציעה דרך שפוייה, מעשית לבניית חברה יהודית שיוויונית וברת קיימה בארץ ישראל, נכון שהסכמת השכנים היתה עוזרת אך היא לא הייתה העיקר ובסיומו של יום הפכה החברה למדינה למרות ניסיונות השכנים לחסלה, תמיכת המעצמה הקולניאלית המתפרקת באויבייה וניסיונות ההכשלה של מחלקת המדינה.
החברה הפכה למדינה בעיקר עקב תחושת הלכידות הפנימית שהביאה את הציבור היהודי בארץ ובתפוצות לעשות כמעט הכול למען הקמתה.
בצד שמנגד הייתה אומנם מדינה ועל הנייר צבאות חזקים בהרבה אך לא הייתה חברה מלוכדת ולכן כשלו.
אם מדינת ישראל חפצה לחגוג גם את יובל המאה היא צריכה לחזור לעקרונות הבסיסיים שהביאו להקמתה, בעולם הגלובאלי של היום צעיר ישראלי יכול לעבוד היכן שירצה בין אם יעבוד כמאבטח ובין אם יעבוד כאיש הייטק, הצעיר יעדיף לעבוד בארץ שתבטיח לו ביטחון תעסוקתי, ביטחון אישי, תגמול הולם למאמציו ותחושת שייכות.
כאשר יהפוך להורה יחפש גם דיור, חינוך ושרותי בריאות הולמים.
אם מדינת ישראל תוכל ותרצה ספק לו אותם הוא יישאר בה, אם לא תספק המדינה עצמה לא תישאר.
שנים פוטמנו בקונספט כי הדרך להשגת חברה זו עוברת דרך מזרח תיכון חדש עד שפקח ערפאת את עינינו לראות כי לא זאת שלא השגנו את השלום אלא בדרך כמעט איבדנו את המדינה.
במאמץ אדיר ורב קורבנות נחלצנו מהאוטובוסים המתפוצצים, קריסת הכלכלה ומצביעות המערב, כיום מספר פיגועי הטרור בארה”ב (באופן מוחלט) גבוה ממספר הפגועים בישראל והכלכלה הישראלית משגשגת ואינה תלוייה בתרומות מחו”ל (כל הסיוע מארה”ב הוא פחות מ 8% מתקציב המדינה ולדעתי הגיע הזמן לוותר עליו).
בדיעבד גם מתברר שהקונספט של ביסוס הקשר עם דיקטטורים מושחתים היה טעות, עם מי נמשיך את “התהליך” ? עם אבו מאזן המזרים מליונים מכספי התרומות לבנו המליונר המסתורי במפרץ ?, עם עבדאללה שכיסאו מתנדנד ?, עם אסאד נשיא הרפובליקה הסוציאליסטית הסורית ששלטונה עובר בתורשה והסיבה היחידה לכך שלא מתקוממים נגדו היא שאביו הטביע את האופוזציה בנהרות דם ?
האג’נדה של שלי יחימוביץ מייצגת תשובה הולמת לאתגרים של ראשית המאה העשרים ואחד ואפשר לתת לו צ’אנס.
רותי – יש לי תחושה שיחימוביץ’ היא אדם מאוד נגיש. מספיק לשלוח לה הודעה בפייסבוק עם דעתך בנוגע לנושאים שהיא לא מספיק מעורבת בהם. עוזריה בטח קוראים את ההערות של הציבור. אם הם לא מגיבים לפניות של אנשים, אז זה סיפור טוב לבלוג הזה בהמשך. ואם הם מגיבים ועוזרים, אז זה גם סיפור טוב.
עופר הראשון – גם אני הייתי רוצה שעניינים כלכליים יהיו יותר חשובים מעניינים מדיניים. אני חושבת שכל עוד אין מדינה פלסטינית ואין לנו יחסי חוץ טובים עם מדינה פלסטינית, המצב הכלכלי כאן לא ישתנה.
עופר השני (ואולי אחד אתם?) – אני מבינה הרבה מן הדברים שכתבת ושהאטרקטיביות של מדינת ישראל לא תבוא מביצור בטחוני. ובכל זאת, היחסים לעניים ולשכבות החלשות ישתפר כאשר נשכיל להבין שגם היחס לאוכלוסיה ענייה מעבר לגדר צריך להשתפר. יחסים טובים עם הפלסטינים הם מקור כלכלי עצום עבורנו. שום חקיקת הגבלת שכר בכירים או מיסוי גז לא תסייע לנו כמו יחסים כלכלים טובים עם הפלסטינים.
טל שלום
לא מדובר על הייחס לעניים ולשכבות החלשות להם דואגים נציגיהם (60% המהעניים הם חרדים או ערבים, גם לאלו גם לאלו דואגים נציגיהם שישארו עניים ותלויים בקיצבאות על מנת לשמר את שליטתם הפוליטית בהם (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3525304,00.html)) , מדובר על מעמד הבניים שהוא מעמד העובדים ומשלמי המיסים בישראל מצד אחד ותלויי בממשלה לקבלת השרותים כגון בריאות וחינוך מהצד השני.
במעמד הזה המשלם כ 50% מס על כל שקל שהוא מרוויח (קנס הכנסה+”ביטוח” לאומי+ביטוח בריאות) לתמלוגיי הגז יש חשיבות רבה היות והם מייצגים את אחת הדרכים המרכזיות לצימצום הנטל על גבו.
לעומת זאת הסכמי מים עם ירדן (ושיהיה ברור בהסכם ישראל מעבירה מים מתוך המעט שיש לה לירדן בתמורה להכפשות בלתי פוסקות בפרלמנט הירדני) או חופש התנועה בגדה (רק 4.5% מהיצוא הישראלי השנתי וחשוב לציין כי לא מדובר בחופש התנועה למעמד הבניים בישראל ששנים אינו נע שם מחשש לחייו) יש משמעות קטנה מאוד.
טל, זה קצת כללי מידי להגיד “המצב הכלכלי”, לא? בכל מקרה, באמת את חושבת ככה?
מה, האם צמצום הפערים מותנה בחתימת הסכם? האם אין מדינות עשירות במערב, החיות בשלום עם שכנותיהן, ולמרות זאת הפערים בהן אדירים? ברור שיש, את גם במקרה בילית באחת מהן זמן לא מבוטל
האם צמצום ההפרטה תלוי בשאלת קיומן של ההתנחלויות?
קיצר, נראה לי שהנקודה ברורה…