מדיניות הניו מדיה של מחלקת המדינה: “לא יודעים מה רצוי, לא יודעים מה אפשרי”

שני האירועים שהייתי בהם היום – עם יועצי הטכנולוגיה והניו מדיה של הבית הלבן ושל מחלקת המדינה – צבטו בי בכמה רבדים.

באירוע אחד, אלק רוס, היועץ ניו מדיה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון הילל ושיבח את החזית הטכנולוגית הישראלית, חזר על כל המנטרות הנדושות של המדינה בה יש הכי הרבה חברות טכנולוגיה, המדינה בה (לדבריו) האנשים נמצאים בתוך הרשתות החברתיות 11 שעות בחודש, שזה הנתון הגבוה בעולם, המדינה ממנה יוצאים רעיונות טכנולוגיים פורצי דרך וכולי וכולי.

באירוע שני, אליו נסעתי בלחץ לוחות זמנים, המחיש המנהל הדיגיטלי של הבית הלבן, מייקון פיליפס, כמה אין שום משמעות ל”חזית הטכנולוגית” הישראלית המשובחת שלנו, כשהדבר מגיע לחשיבה פורצת דרך של הממשלה הישראלית (ולצורך כך אני מתכוונת לכל משרדי הממשלה, למעט אולי התחום עליו ממונה השר מיקי איתן).

מן הקצת שהציג פיליפס בפני אולם מלא סטודנטים במרכז הבינתחומי, אפשר היה להבין כמה מעט מקבלים אזרחי ישראל מן הממשלה שלהם בנוגע לשירותים מקוונים, פתיחות דיגיטלית, חופש המידע ונגישות לחומרים ממשלתיים.

הנה דוגמה פעוטה: בבית הלבן הקפידו מאז ומעולם על Visitors Log, רישום מדוקדק של כל היוצא וכל הנכנס מן המקום ממנו מנוהל העולם. זהו עקרון בסיסי שם – העם זכאי לדעת בדיוק מי בא לעבוד עם הנשיא, כמה פעמים הוא נכנס בחודש, בשנה ובכלל. אולי זה איזה לוביסט? איש עסקים? עורך דין? הרי אף אחד מהם לא בא לבקר את אובמה כי אובמה נחמד. הם באים אליו כי הוא הנשיא וכי הוא עובד שם עבור האמריקאים.

פיליפס סיפר על הפיצ’ר שם הוסיפו לאתר הבית הלבן המאפשר לבצע חיפוש לפי שם של ה Visitors Log. בלינק הזה אפשר לערוך חיפוש שמי, נתניהו (לדוגמא) ולראות את הביקורים של נתניהו בבית הלבן ומי מאנשיו ביקר גם הוא. פשוט, לא? אפשר גם לצייץ או לפייסבק את המידע.

ובינתיים אצלנו (סתם דוגמה מקרית מן הימים האחרונים): פניתי אתמול, בפעם השניה, לרשם המפלגות כדי לשאול על טפסי הרישום שהוגשו על ידי מפלגת ‘יש עתיד’. אך מדוע אני – או כל אזרח ישראלי אחר – לא יכול פשוט ללחוץ על לינק כלשהו באתר רשם המפלגות ולעיין בטפסים שהוגשו? למה צריך לחכות לפרסום המטופש ב”רשומות”, בחתיכתו הנייר האלה שלא מעניינות אף אחד במאה ה 21? רשם המפלגות, שומר על סודיות השמות של מייסדי מפלגת ‘יש עתיד’ כאילו שרישום מפלגה זה לא אקט ציבורי המבוצע עבור האזרחים.

פיליפס סיפר עוד על אפליקציית ה Petition with the White House , במקום שאזרחי ארה”ב יתעצבנו לבד, יפיצו עצומו ברשת, באי מיילים, באתרים – הבית הלבן בא ואמר להם: “בואו נתעצבן ביחד”. האזרחים מגישים את העצומות דרך האתר של הבית הלבן ואם זה צובר תאוצה (כלומר, יש מספר מסוים גבוה של חותמים) זה מועלה לטיפול בצנרת. “התחלנו בספטמבר האחרון עם דרישת מינימום  של 5000 חתימות כדי שנושא יופנה לטיפול ומהר מאוד, כמות השימוש בפיצ’ר הזה היה כזה עצום שהעלנו את הרף ל 20,000” הוא סיפר היום לעיתונאים.

להוביל בחזית הטכנולוגית זה לא מספיק. צריך מדיניות המוכתבת מלמעלה והבנה אמיתית של שיתוף ופתיחות כדי שהסטרט-אפ ניישן שלנו תגיש את החיבור הזה גם לאזרחים.

וכאתנחתא קומית לפני שאעבור למפגש עם אלק רוס, נזכרתי בסטטוס שהעלה מאן דהוא בפייסבוק השבוע. הסטטוס של אותו אדם, שילוב של תמונה וטקסט, נבע ככל הנראה מעוצמות גבוהות של התרגשות לאומית שגאתה בו בימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותו אזרח נלהב צילם יחדיו את ספר התנ”ך ואת הספר הכלכלי-עסקי start up nation וכתב כיצד העם היהודי שואב כוחו מן האחד ומתגלם בגדולתו בשני (או משהו כזה).

ועל זה כל מה שיש לי לומר הוא: פחחחחחח. באמת?

הדיון הבלתי ממצה (קצר מדי, מבחינתי) עם אלק רוס, המחיש עד כמה טכנולוגיה יכולה להיות דבר טוב, אבל מה באמת ערכה אם לא עומדת בבסיסה איזה מדיניות עם יעד?

מחלקת המדינה מנהלת פרויקט ענק הנקרא טק-קמפ. הם עוברים ממדינה למדינה ומנסים להקנות לאזרחים מן השורה כלים טכנלוגיים שיצמיחו פרויקטים של מעורבות אזרחית. בנקים עממיים שמעודדים הלוואות לעסקים קטנים, העצמת מיעוטים, חיבור בין אנשים למטרות של מעורבות אזרחית, שילוב אוכלוסיות מודרות בשוק התעסוקה ועוד. קוראים לזה Impact Investment.

בכל מדינה הם הגדירו ‘תימה’ . בישראל, הטק-קמפ שם דגש על העצמת פעילות אזרחית של נשים. הטק-קמפ הבא יערך בהמשך השבוע ברמאללה וגם הוא יעצים פעילות נשים.

ובכל זאת, מאחר שמדובר במחלקת המדינה, חוד החנית של מדיניות החוץ האמריקאית, חשבתי שאולי מאחורי יוזמת הטק-קמפ קיים משהו שהוא קצת יותר מאשר טכנולוגיה למען העצמת אזרחים אשר למען קידום טכנולוגיה אשר למען הסטרט-אפ ניישן שלנו (הבנתם נכון, זה לופ לשוני אינסופי) :

ומה עם לתמוך בצמיחה טכנולוגית של ארגונים שמעודדים שיח ודיבור בין תושבי ישראל לתושבי הרשות הפלסטינית? שאלתי את רוס. “אתם בטח יודעים שרוב הישראלים לא פגשו פלסטיני בחייהם ואין כמעט קשר בין הקהיליות, האם אתם כמחלקת המדינה מצפים לתת כלים טכנולוגיים, כלי רשתות חברתיות שיעבדו על בניית גשר בין הקהילות? 

רוס ענה בחוסר חשק:”הכי ראוי בשלב הזה הוא שאנחנו נקשיב ולא נצא מתוך הנחות מוצא כלשהן שאנחנו באמת יודעים מה האנשים הולכים לומר לנו. אנחנו לא נכנסים לזה עם איזה שהן תפיסות שמניחות מראש מה הן הצרכים של הצדדים, אלא באנו להקשיב לאנשים עצמם”

אבל אם האזרחים בישראל לא מכירים את השכנים, הם הרי לא יעלו יוזמות אזרחיות מן הסוג הזה, הם יעדיפו לדבר על נושאים צרכניים, מחירי עגלות או מוצרים. האם אי אפשר לצפות ממחלקת המדינה להיות קצת יותר קובעת אג’נדה? בתור איש מחלקת המדינה, האם אתה לא אמור להיות קצת יותר מאשר אחד שמקשיב לאנשים?

“זה בהחלט קשה לייצר קשרים בין קהיליות. ואני לא מגיע לכאן עם תפיסות מקובעות לגבי מה אפשר לעשות או מה רצוי, אלא נקשיב ונלמד”

אבל האם כמדיניות של טק-קמפ, האם אתם מחפשים כלל טכנולוגיות שעוסקות בתחום הזה? של גישור?

“זה בסך הכל האירוע השמיני או התשיעי שלנו. המצב הפוליטי של האזור הזה הוא ייחודי לאזור הזה ושונה מן המקומות הקודמים. כשהתחלנו עם הטק-קמפס התמקדנו במשימה של לבנות את היכולות של הארגונים להשתמש בטכנולוגיות כדי לבצע את המשימות שהארגונים מחליטים עליהן.”

בשלב זה, נכנס שגריר ארה”ב בישראל, דן שפירו, והצליח לחלץ את רוס מן הלופ הטכנולוגיה למען העצמה למען טכנלוגיה: “יש בטק-קמפ גם ארגונים המעוניינים בנושא הספציפי הזה (קידום קשרים בין קהילות -ט.ש.) והם יקבלו את הכלים כדי לטפל בנושא זה. אנחנו לא נכנסו לזה כדי להכתיב נושא מסוים לארגונים, אלא על מנת לבנות יכולות. ברור שאחד הדברים המקשים על ישראלים ופלסטינים לפתור את הפערים, זה הנתק בין הקהיליות. ולכן באופן כללי, אם משא ומתן בין מנהיגים, היה נתמך באמצעות קשרים בין אנשים רגילים, זה היה יכול ליצור הזדמנויות חדשות לפתור סכסוך. אולי  זה באמת חלק מן האלמנטים של חלק מן הארגונים שמשתתפים היום אבל זו לא הסיבה שאנחנו עורכים את הטק-קמפ”

האם שמעת את דבריו של ראש השב”כ לשעבר דיסקין בנוגע לאחריות המוטלת על הצד הישראלי בנוגע לאי קידום השלום?

השגריר “אני לא מגיב על זה.”