מי רוצה לעקוף את התקשורת הממוסדת?

קראתי את הכתבה של יוסי ורטר על החלטתו של ראש הממשלה לעקוף את התקשורת הממוסדת ולתקשר ישירות עם הציבור באמצעות הפייסבוק, טוויטר, יוטיוב ומגוון האלמנטים הקיימים כיום.

ורטר כתב שלביבי נמאס מן היחס המזלזל של התקשורת כלפיו, ש”לא מוכנה לקנות ממנו דבר. לא נאום מדיני מתהווה, לא רפורמה לפתרון בעיות הדיור”.

אני נכנסת הרבה לעמוד הפייסבוק של ראש הממשלה וגם לחשבון הטוויטר. עד לאחרונה לא היה מאוד מעניין שם. בעיקר הודעות לעיתונות, שיוצאות קודם כל לעיתונות. עדכונים מנאומים, ביקורים של רוה”מ. ויש שם גם הרבה מאוד תגובות לכל הודעה. קראתי גם שהיום (יום ד’) ביבי יתראיין בפרויקט ה World View של יוטיוב ואולי זו יריית הפתיחה לתחילתה של האסטרטגיה החדשה.

אם אני מבינה נכון, כדי לעקוף את התקשורת הממוסדת ולפנות ישר לציבור, צריך רוה”מ להפסיק לתדרך עיתונאים בשיחות רקע, להפסיק להוציא הודעות לעיתונות, לייבש את תא הכתבים המדיניים, לא לשוחח איתם על המטוס, ליד המטוס וגם לא להתנצל בנוגע למיטה שלו במטוס. אני בספק אם זו כוונתו של רוה”מ.

אולי הוא יכול לקבל כמה טיפים ממושלת אלסקה לשעבר, שרה פיילין, שהכריזה  חרם מוחלט על ה MSM, חוץ מאשר על פוקס ניוז.

MSM, בארה”ב, למי שלא מכיר, זו ה Main Stream Media. התקשורת הממוסדת השנואה עליה אפילו יותר מן הבחור שהכניס את בתה להריון בניגוד לכללי ההתנזרות ממין להם היא מטיפה. פיילין המציאה לתקשורת הממוסדת שם מיוחד משלה (או אולי היה זה העיתונאי היחיד שאצלו פיילין מוכנה להתראיין, ביל אוריילי מפוקס ניוז שהמציא את השם) : LSM

LSM, כלומר ה Lame Stream Media הם כלי התקשורת המרכזיים בארה”ב, המפרסמים יום-יום ידיעות רבות על פיילין, חלקן בהסתמך על מקורות אנונימיים. אחד השיאים בקרב האלים בין פיילין ל LSM התרחש אחרי שאתר פוליטיקו דיווח, על סמך מקורות אנונימיים, שראשי המפלגה הרפובליקנית מוטרדים מהתחזקותה. פיילין רתחה וכתבה אי מייל לאחד מן האתרים הפוליטיים המובילים וקיללה בחזרה את אותם עיתונאים שהסתמכו על מקורות אנונימיים (וחייבים לקרוא את זה בשפת המקור):

I suppose I could play their immature, unprofessional, waste-of-time game, too, by claiming these reporters and politicos are homophobe, child molesting, tax evading, anti-dentite, puppy-kicking, chain smoking porn producers…really, they are… I’ve seen it myself…but I’ll only give you the information off-the-record, on deep, deep background; attribute these ‘facts’ to an ‘anonymous source’ and I’ll give you more

כמובן שאי מיילים מן הסוג הזה, אם נשלחים לכל אתר אינטרנט, מתפרסמים מהר ואותו אתר גורף מיליוני קליקים, אזכורים, טראקבקים, ציוצים, לייקים וכו’. כל אזכור של המילים “שרה פיילין” בכתבה היא דרך נפלאה לשנע תנועת גולשים. אם בסמוך לאזכור מצורפת תמונה או קללה עסיסית, עוד יותר כך.

פיילין שכללה את השיטה. לא מתראיינת, לא מתדרכת, לא מתייחסת לעיתונות הראשית. תחת זאת היא מצייצת ומנהלת עמוד פייסבוק פעיל. למעט אותו מקרה עם פוליטיקו, היא לא שולחת אי מיילים לעורכי עיתונים (ובטח לא מרימה טלפונים זועמים או כותבת כתבות נגד, אחרי שקוטלים אותה). מי שמפרסם ביקורת על פיילין, זוכה לתגובה מפורטת בעמוד הפייסבוק שלה, בתנאים שלה. היא משתלחת בבית הלבן, משיבה לכל מבקריה ומושכת אש ואהבה, הכל אצלה. היא מפזרת רמזים על החלטתה בנוגע להתמודדות לנשיאות לקראת 2012, ובכל פעם שהיא מצייצת רמז בעניין, כל התקשורת הממוסדת עטה על הציוץ ומדווחת על פיילין בדיוק על פי התנאים שהיא קבעה.

השנאה של פיילין לתקשורת הממוסדת היא חד סטרית. התקשורת האמריקאית “אוהבת” אותה באופן נואש. מכורה אליה. דיינה מילבנק, אחד הכותבים המושחזים ביותר של הוושינגטון פוסט הודה שעצם אזכור שרה פיילין בטורים שלו, מייצר לו קהל גולשים עצום ונאמן ולכן הוא מכור אליה. הוא חייב לכתוב עליה, בין אם אלה דברים רעים ובין אם דברים רעים מאוד, כדי לא לרדת מגדולה.

“זה הרי בלתי אפשרי לא לכתוב עליה, כי פיילין היא מקור בלתי נדלה של הקלקות חסרות ערך על כתבות באינטרנט. היא כוח רייטינג ובאז תקשורתי. אם מישהו מאיתנו יסרב לנגוס מפירות הפייסבוק שלה,  או לא ישלב את שמר בכותרת הבלוג שלו, הוא ישלח במו ידיו המוני גולשים אל מתחרינו חסרי המצפון הנלוזים”.

בראשית פברואר החליט מילבנק לערוך ניסוי. לבדוק אם הוא מסוגל שלא להזכיר את השם שרה פיילין במשך חודש שלם אחד. הנה הסיכום שלו על קשיי הגמילה.

מילבנק גם מפנה לוידאו מצחיק שמנסה לחשוב איך פיילין היתה באמת מסתדרת בלי התקשורת השנואה עליה כל כך:

ובחזרה לרוה”מ: ברור שהוא לא יכול להתנהל כך, באופן בוטה מול התקשורת הממוסדת. בינתיים הוא לא כותב בעמוד הפייסבוק שלו מה שהוא באמת חושב על העיתונאים הישראלים. אבל אם הוא באמת מאמין שתוכנית ‘ועדות הבנייה’ שלו נתקלה בביקורת לא מוצדקת על ידי העיתונאים, שיקח על עצמו פרויקט ניסיוני. שינסה להעביר מסר מדיני או פוליטי חשוב רק ברשתות החברתיות. אני מבטיחה להיות אזרחית שתשאל שאלות דרך עמוד הפייסבוק ודרך הציוצים ונקווה שיהיה מי שישיב.