הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
טור דעה של טל לאור חברתי ושלי, שהופיע היום במדור הדעות של מעריב
קשה להאמין שלאור העובדה שנשים מנהלות מדינות רבות עוצמה ברחבי העולם, עוד לא הייתה מזכ”לית או”ם אחת
טל לאור וטל שניידר
4/1/2012 19:01
יום כניסתו של מזכ”ל האו”ם לתפקידו הוא גם היום שבו מתחיל המרוץ לבחירת מחליפו – וביום ראשון השבוע החל מזכ”ל האו”ם הנוכחי, באן קי-מון, את כהונתו השנייה.
באן הדרום-קוריאני החל לכהן כמזכ”ל השמיני של הארגון בדיוק השבוע לפני חמש שנים, ובהתאם לנוהג המקובל באו”ם מונה אוטומטית לכהונה שנייה. משרת המזכ”ל אינה משרה ייצוגית. חרף חילוקי הדעות הקיימים, האו”ם הוא עודנו שחקן רלוונטי בשמירה על השלום ועל הביטחון הבינלאומי ובמאבק למען ילדים באזורי סיכון בעולם.
גם בזירה המקומית מדובר עדיין בגורם משמעותי ומשפיע אפילו כצלע אחת מן הקוורטט, הגוף האמורפי הבינלאומי שאמור היה להוביל את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. בראשותו של האו”ם, מאז הקמתו ב-1945, אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, לא עמדה מעולם אישה. דווקא הגוף שמטרתו לגשר בין מדינות מסוכסכות, לטפל בפליטים ובבעיות רעב, לדאוג לקידומן של נשים בעולם וגם להפעיל כוח שמירת שלום, לא החיל על עצמו את הכלל של שוויון בין המינים כדוגמה נאורה לעולם כולו.
הנוהג שנוצר במינוי מזכ”לי האו”ם הוא תחלופה בין-יבשתית. אחרי באן, יגיע תורן של קבוצת מדינות המערב ומדינות נוספות (קבוצה הכוללת את מערב אירופה, ארה”ב, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד וגם ישראל).
משמעות חשובה למינוי נשים
הלן קלארק, לשעבר ראש ממשלת ניו זילנד וכיום ראש תוכנית הפיתוח של האו”ם, רואה את עצמה מועמדת ראויה. מישל בצ’לט, לשעבר נשיאת צ’ילה וכיום ראש סוכנות האו”ם לענייני נשים, הינה מועמדת שמדברים בה רבות.
קיימת חשיבות עצומה, סמלית ומעשית, להנהגה נשית בהובלת גוף כמו האו”ם, כמו גם בהנהגת מדינות בכל רחבי העולם. גם פה בישראל, בימים של מאבק על מקומן של נשים בחברה, למינוי מן הסוג הזה יש משמעות חשובה.
והרי בעיית אפליית הנשים קיימת בכל אחד מחלקי החברה ולא רק בקרב החרדים; שיעור הנשים בכנסת הוא 20 אחוז, במדינת ישראל מעולם לא נבחרה נשיאה, ורק אישה אחת כיהנה בראשות הממשלה ב-63 שנות קיום המדינה – וגם היא לא נבחרה לתפקיד.
שלוש נשים זכו השנה בפרס נובל לשלום (ושיעורן עדיין קטן בקרב כלל זוכי פרס נובל): נשיאת ליבריה אלן ג’ונסון-סירליף, פעילת זכויות האדם והשלום האפריקאית ליימה בווי, והעיתונאית והאקטיביסטית התימנייה תווקול קארמן.
ביותר מדינות מאשר בעבר עומדות נשים בראש (ביניהן גרמניה, ארגנטינה, ברזיל, איסלנד, דנמרק, תאילנד ואוסטרליה) ומנהלות את עניינן תחת אתגרים חיצוניים ופנימיים רבים.
ישנן תיאוריות רומנטיות רבות המעסיקות עצמן בשאלה כיצד היה נראה העולם לו נשים היו מנהלות אותו מעשה כהלכה. אנחנו לא יודעות כי טרם ניסינו. לכן בכל נקודה על הגלובוס שבה מתפנה משרת מנהיגות אשר לא הוחזקה מעולם בידיים נשיות, יש לפעול לתיקון העוול ולמנות אישה.
טל לאור היא עיתונאית ובלוגרית,
טל שניידר היא עורכת חדשות החוץ במעריב וכותבת את הבלוג הפוליטי “הפלוג”
אני לא מסכים כמעט עם עם שום מילה מהמאמר הזה:
1.התזה הבסיסית. העדפה מתקנת של נשים מאליטות שליטות, רק בגלל שהן נשים), דרך הקביעות לגבי מעמד האו”ם (ארגון שהוא אמנם עשיר מאוד, אבל בעיקר מושחת וחסר חשיבות בזירה הבינ”ל, וכשהוא כבר כן פעיל, אז הוא בעיקר מזיק… יש המון תיאוריות על איך נראית הייתה אנושות לו ניהלו אותה נשים. נכון. בעידן הPC, בו קיים תחום לימוד שלם שעוסק בפירכות הללו (“לימודי מגדר”), אכן זה לא נאור להגיד דברים מובנים מאליהם (יותר נכון, היו מובנים מאליהם כשהמהפכה הפמיניסטית רק התחילה והרעיון היה שחרור האישה, ולא קידום נשים ספציפיות מהאליטות השליטות…), ובראשם ההנחה ההגיונית לגמרי שנשים לא היו מנהלות את העולם טוב יותר או רע, אלא באופן די דומה, כפי שמוכח בכל המקרים שבהן נשים כבר ניהלו מדינות ועשו בחלקן עבודה טובה ובחלקן עבודה מחורבנת (אשרינו, אנחנו בישראל זכינו להיות בקבוצה השנייה…).
2. הזוכות בפרס נובל לשלום: נדמה לי שכבר עסקנו בזה, “המסלמית הפמיניסטית”, המליונרית הליברלית ששירתה רודנים רבים ופתאום הפכה למסמל לדמוקרטיה, והשלישית, עליה שמעתי פחות…
3. המועמדות הראויות למזכ”לות האו”ם: הלן קלארק, שמעבר להיותה אנטי-ישראלית עד לגרוטסקה, מהסוג שמצליח להסתכל במזה”ת ולחשוב שאנחנו הדבר הכי בעייתי שקיים בו, הרי שגם בארצה-שלה היא פופולרית עד כדי כך, שהצליחה לסיים עשורים של שלטון שמאל רצוף…
4. עניין אי-היבחרות נשים לראשות ממשלה בישראל: עד כה נבחרו רק שני בני אדם לראשות ממשלה בישראל, וכרגע נראה שלא יהיו כאלה יותר – היו בחירות ישירות לתפקיד רק ב1996 ו-1999. בכל שאר הפעמים הבחירות היו אך ורק לכנסת ולא לראשות הממשלה. גולדה מאיר כן נבחרה לתפקיד. היא נכנסה אליו לראשונה כאשכול מת, אבל נבחרה בבחירות שהתקיימו אח”כ. למעשה, היא הצליחה להבחר אפילו כשלא הגיעה לה, בבחירות שהתקיימו מייד אחרי הקטסטרופה של מלחמת יוה”כ. ציפי לבני הייתה מועמדת לראשות ממשלה שהסיבה האחרונה לאי-היבחרותה הייתה היותה אישה. הסיבה הראשונה, השנייה והשלישית לאי-היבחרותה הייתה היותה ציפי לבני, והעובדה שמחנה השמאל קטן משמעותית ממחנה הימין (עד כדי כך, שהשמאל כל פעם מנסה להמציא דרכים חדשות כדי להונות בוחרי מרכז-ימין להצביע לגופי שמאל, דבר שכתבת עליו רק לפני כמה ימים…). לא הייתה נשיאה, וזה מצער. מצער עוד יותר שקיים בכלל התפקיד המיותר הזה, שכל שלושת האחרונים שנשאו בו, הם סוג של מבוכה נצחית: ויצמן ופרשת סרוסי, קצב וומעשי האונס ושמעון פרס, שממשיך לכהן בתפקיד שנים אחרי שהיה צריך ללכת הביתה ולתת לנו להתאושש מהנזקים הקודמים שהסב…
‘אחד שלא יודע, אבל שואל’ – לך ולי יש כבר מחלוקת מתמשכת בעניין. זה ממש עניין אידיאולוגי בסיסי ועקרוני. מי שחושב שנשים צריכות להגיע לעמדות מפתח ולהיות משולבות באופן מלא בחברה, מי שבאמת מאמין בכך, לא רק בסמסאות (אני בעד שוויון וכו’), חייב לראות את המודל בסקנדינביה, של אפליה מתקנת שממש עבדה שם.
בתחום הפוליטי, זה כבר עשרות שנים שהחוק דורש שם 40%. בתחום המסחרי, מזה כמה שנים שחברות חייבות 40% נשים בדירקטוריון. ספרד שינתה את החוק לאחרונה. גרמניה שוקלת לשנות גם.
יש מחקרים בארה”ב שמצביעים על הצלחות בתאגידים (הנסחרים בנסדק), כאשר מועצת המנהלים מורכבת מלמעלה משליש נשים.
התהליכים הללו, פוליטי ועסקי, לא יתרחשו, אם השווקים לא יבואו ויגידו לנשים אנחנו רוצים אתכן, אנחנו צריכים אתכן, זה אינטרס עסקי/ציבורי של כולנו ואנחנו נעזור לכן להתגבר על הקשיים. אגב, הקשיים מתמקדים לשנות הילודה. אלה הן שנים שמסתיימות בין 35 – 40. אחרי 40 יש עוד לפחות 25 שנות שנות קריירה. האנושות מבזבזת משאב אנושי חשוב. אני לא אומרת שרק האליטות או המדינות המערביות צריכות לחשוב ככה. כולם צריכים. ברור לי שזה עניין של זמן. אבל זו הגישה. זה אינטרס של כולם כדי להגביר צמיחה.
מי שמאמין בשוויון – מאמין בשוויון – לא באפלייה…
העדפה מתקנת היא אקט שמתאים למקומות שבהם באמת יש טעם לדבר על קיפוח. הסיבה שבסקנדינביה יש חוקים כאלה, היא שהPC השתלט שם על השיח באופן מוחלט, ומי שמעז לדבר אחרת, הוא אוטומטית “חשוך”, “מדיר”, “שונא דמוקרטיה”, ושאר מלים שלמדו גם אצלנו להשתמש בהן יפה בשנים האחרונות… בקיצור, סקנדינביה היא לא דוגמא טובה לכלום – בטח לא בכל הנוגע למצב הנשים: נכון שיש לאוסלו מפקדת משטרה שהיא אישה, אבל משרד החוץ הקנדי מזהיר נשים מלנסוע לשם, מחשש לאונס (העיר היחידה בעולם המערבי שהוצאה כזו אזהרת-מסע לגביה…). עניין האונס שם, אגב, הוא תופעה שנחווית באופן כמעט בלעדי ע”י נשים נורווגיות, בידי גברים מזה”תיים ואפריקניים, היא תוצר חולני נוסף של אותו שיח (כשכל הזמן מנסים לטאטא בעייה אל מתחת לשטיח, יש לה נטייה רק להתגבר…).
אני מאמין קטן מאוד במחקרים שחופשים משהו שמלכתחילה רצו להוכיח אותו…
אני מבטיח לך שאם יבוא מכון מחקר וירצה להוכיח שרווחי חברות שיש בהן 24% ומעלה ג’ינג’ים בדירקטוריון, יצללו תוך שנה – הוא יצליח בכך ללא קושי. הוא יצליח ללא קושי גם אם ירצה להוכיח את ההפיך. זה מה שנפלא בסטטיסטיקה…:)
אין לי שום התנגדות לאישה כראש ממשלה, כמזכ”לית או”ם, כנשיאת ארה”ב, או כחצרנית ראשית בארמונו של לובנגולו מלך זולו. יש לי התנגדות עקרונית להציב מישהו באותם תפקידים, רק בגלל שהיא אישה. הלן קלארק היא מועמדת מחורבנת למזכ”לית האו”ם, לא בגלל שהיא אישה, ולא למרות שהיא אישה. היא מועמדת מחורבנת לתפקיד בגלל שבסכסוך היחיד בעולם בין דמוקרטיה לדיקטטורות, היא תמכה באופן עקבי בדיקטטורות (שמתנהגות לנשים באופן המזוויע ביותר האפשרי, אגב…). היא מועמדת מחורבנת בגלל שבכל סכסוך בינ”ל, היא העמידה את ניו זילנד, לצד הרעים (באופן שמהווה בעייה עד היום, למחליף שלה, ג’ון קי). היו מזכ”לים זוועתיים לאו”ם. בוטרוס ע’אלי היה כזה, קופי ענאן היה כזה (הטבח ברואנדה רשום על שמו במידה לא מועטה), או טאנט היה כזה, קורט ולדהיים הנאצי בוודאי היה כזה. זה לא אומר שיש חובה קדושה להוסיף עוד שם לרשימה, רק בגלל שנולדה אישה…
אגב, שימי לב שהרעיון של העדפה מתקנת בתפקידים בכירים, לא מסייע בכלום לנשים רגילות. הוא מסייע המון לנשים ממעמד גבוה, שגם ככה כבר צברו כוח והשפעה. זו כאמור, תוצאה של רתימת המהפכה הפמיניסטית מאג’נדה של קידום הנשים – לקידום נשים ספציפיות. הסובלות מזה הן בעיקר נשים לא מקושרות, שמספרים להן שמצבן משתפר עם בחירת ה של גברת איקס לתפקיד חשוב, בעוד שבשורה התחתונה הן ממשיכות להרוויח פחות בממוצע…
הטיעון הפמיניסטי הזה, שרק תנו לאישה לנהל והכול יהיה דבש – נוסה והוכח ככושל ברבים מיותר מאשר מקרה אחד: גולדה מאיר, מרגרט תאצ׳ר, גאנדי (הבת), מג ויטמן (יאהו), שרי אריסון, ציפי לבני … ועוד.
בקיצור, בוא נאמץ את הטיעון הפמיניסטי הבסיסי – נשים שוות לגברים: יש בהן מוצלחות ויש בהן כשלונות.
הניסוי הזה של לתת לנשים להוכיח את העובדה שהן שוות החל רק לפני 100 שנה. פסיק בהיסטוריה של האנושות. בכל פעם שהיתה התקדמות (זכות לבחור ולהבחר לדוגמא) זה קרה בשל שינוי מלמטה (הנשים דחפו) עם שילוב של אפליה מתקנת.
לא באתי לומר שנשים אינן ראויות – כל אחת בפני עצמה – אלא שהטיעון שהן יצליחו יותר ו\או שצריך לתת להן הזדמנות בגלל שגברים נכשלו והן עצמן נשים אינו מקובל עלי (כמו בכל הקשר ולאו דווקא פוליטיקה).