התאבדויות בכלא

“האם בוצע רצח שהוסווה כהתאבדות“, כתב השבוע אמיר אורן בעיתון הארץ, כאחד התרחישים שיש לבדקם בחקירות מקרי התאבדות בבתי הכלא בישראל. אינני יודעת אם לפני שבועיים התאבד עציר בכלא איילון, או נרצח, כפי שסבורים חלק מן הבלוגרים העוקבים (כאן, כאן וכאן) אחר הסיפור, אבל אני כן יודעת שכשהמידע נשאר חשאי והפרטים לא מובאים בפני הציבור, נותר מרחב גדול להשערות.

ביוני 2009 נסעתי מטעם עיתון מעריב לגואנטנמו ביי (גיטמו), מתקן הכליאה המושמץ, אליו הוטסו אנשים שהיו חשודים בעיני האמריקאים כשותפים לתכנון פיגועי 11/9 או אנשים שהיו מעורבים בפעילות אל–קעידה. מחוסר ראיות, מתוך האנדרלמוסיה, מתוך לחץ שלא לומר היסטריה של אחרי 11/9, האמריקאים הובילו לשם מאות אנשים שבינם לבין טרור אין קשר. אנשים צעירים שפשוט היו בזמן הלא נכון במקום הלא נכון. ספרי ההיסטוריה כבר מלאים במידע על כך (הנה אחד מרתק שקראתי אז לפני אותה הנסיעה).

למי שקורא פוסט זה ונחרד מן העובדה הנ“ל, אפשר רק לחדד את הנקודה ולומר: מתוך 779 העצורים שאכלסו את גיטמו בתחילה, 599 שוחררו ל 50 מדינות שונות, מבלי שננקטו נגדם הליכים כלשהם. לא היה נגדם בדל ראיה ואפילו האמריקאים לא יכולים לטעון שעצם קיומו של מעצר/הובלה/הטסה של אדם למחנה מעצר היא ראיה בפני עצמה. מאגר המידע הטוב ביותר בעניין נמצא כאן.

174 עצירים עדיין מאכלסים את גיטמו כיום, שמונה שנים אחרי שנעצרו ונגד מרביתם מתקשה ארה“ב להרים תיק משפטי סגור. הנשיא ברק אובמה אמנם חתם על צו לסגירת גיטמו עוד ביום בו נכנס לתפקיד,אבל מחנה המעצר הזה לא עומד להתרוקן. כשנסעתי לשם, כמה חודשים לאחר אותו צו נשיאותי, שאלתי כמעט כל קצין או חייל עימו שוחחתי ‘מתי סוגרים’? הם גיחכו בחזרה “לא כל כך מהר“.

שישה עצירים מתו בגיטמו במהלך השנים. אחד מהם, מוחמד אחמד עבדולה סלאח מת בחודש יוני 2009, כשבועיים לפני הביקור שלי שם. למרות שלא נסעתי כדי לכתוב על אותו עבדולה סלאח, תימני שנתפס על ידי האמריקאים באפגניסטאן, אלא לתעד את המקום לקראת סגירתו הצפויה (והנה הכתבה שהתפרסמה במעריב), שאלתי על אותו מקרה מוות. כמובן שלא הצלחתי לחלץ שום תשובה. לקצינים בגיטמו יש הרבה כללים נוקשים המופעלים כלפי עיתונאים. עיתונאים לא יכולים ללכת לשום מקום לבד (גם לא לשירותים), עיתונאים לא יכולים לדבר עם כל אחד ועוד ועוד. ואחד הכללים הוא שקציני הבסיס לא משיבים לשאלות על מקרים פרטניים – מתוך כבוד לפרטיות העצורים. (בזמן אמת, קשה היה שלא לגחך בקול. הייתי שם לבד. לפעמים אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין לתשובות שלהם).

במהלך שמונה השנים האחרונות, העצירים בגיטמו, שלא ראו את הסוף לסאגה שלהם, קיימו מספר רב של שביתות רעב והואכלו בכפייה באמצעות צינוריות ומזון נוזלי מפחיות בטעמים מגוונים. עבדולה סלאח היה אחד מאותם השובתים. עציר אחר בגיטמו, ששוחרר כמה חודשים לפני מותו של עבדולה סלאח, סיפר שסלאח נבחר לייצג את העצירים בכלא, אל מול הצבא, אך אחרי היבחרו הוא הועבר לבידוד פסיכיאטרי ושם מת או התאבד או רעב למוות או הומת או כל תיאוריה אחרת שתסופר על ידי מי שיצא משם עד שהצבא האמריקאי יחליט לספר את האמת.

לקינוח, אני מצרפת את קטע הוידאו שצילמתי בגיטמו, אחד הבודדים שצלחו את צנזור הכלא המספק הצצה מוגבלת לחיי עצירים הבטחוניים בגיטמו.