הפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר מפוליטיקה ובלוג יוצא הפלוג. כי פלוגתאות בפוליטיקה הן דבר טוב
כמעט כל חברי הכנסת מתחזקים אתרים אישיים, אך כאשר פונים אליהם באמצעות טופס מקוון מתוך האתר או באי מייל הרשום באתר – אף אחד מהם לא משיב.
שני מכתבים יצאו לדרך. הראשון נשלח באמצעות הטופס המקוון באתר/אי מייל. אף ח”כ לא השיב לפניה בדרך זו.
מכתב זהה לחלוטין, הודפס על דפי העצים-המתים, הוכנס למעטפה (בתוספת נוסטלגית של לק + בול ודואר זוחל) והגיע פיזית לידי הח”כים. המכתב הזה קיבל התייחסות, מענה ואף כמה ח”כים שנאותו לשבת עם הדוקטורנטית ששלחה אותם.
שרון חלבה-עמיר (בקרוב ד”ר חלבה-עמיר) חשבה שזו תהיה דרך נכונה להתחיל את המחקר שלה. לפענח כמה מן הח”כים מתייחסים ברצינות למה שקורה באתר שלהם. אמנם הפניות החלו עוד ב 2009, כלומר כבר לפני כשלוש שנים, אבל אין ספק שהאינטרנט כבר היה זירה חשובה אז.
עבודת הדוקטורט של חלבה-עמיר, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, על הפעילות הפוליטית המקוונת של חברי הכנסת מגיעה למסקנה שהח”כים הישראלים עושים שימוש בפלטפורמות מקוונות לקראת בחירות, כשהם רודפים אחרי האזרחים ומנסים להגיע אליהם בכל דרך אפשרית. שאר הזמן, הם משתמשים בפעילות מקוונת כלוח מודעות.
היא חרשה את האתרים של הח”כים, ועקבה גם אחרי פעילות הפייסבוק, טוויטר ויוטיוב שלהם במשך השנים האחרונות והציגה ממצאים ראשונים בהרצאה שנתנה באוניבסיטת תל-אביב. ואני, עוקבת מתמידה ורצינית אחרי פוליטיקאים ברשת, הלכתי לשמוע.
אתרי האינטרנט של רבים מהח”כים עומדים כאבן שאין לה הופכין, בתקופה שבין בחירות לבחירות. הח”כים בישראל לא הפנימו את שיטת הקמפיין המתמשך ולא רואים את הצורך בתחזוק האתרים שלהם, היא אומרת. וזאת למרות שמחקר אמריקאי הראה שכלי התקשורת והעיתונאים משתמשים באופן תדיר באתרים של חברי הקונגרס כדי להשיג מידע. עוד מציינת חלבה-עמיר שחלק מן הח”כים סיפרו שההשקעה הכספית באתר שאבה סכום גדול מאוד מתוך תקציב הקשר עם הציבור, וזו היתה אחת הסיבות להזנחת האתרים.
חלבה-עמיר היא גם חברה של כל הפוליטיקאים בפייסבוק ואחרי שסקרה את אופני השימוש של הח”כים ברשת החברתית הפופולרית (לוח מודעות חד כיווני, כאמור), אמרה שרק לאחרונה התחילו חלקם ליזום דיונים פתוחים עם הציבור. “זה מאפיין רק מעט מהם, לשאול את הציבור לדעתו בנושא מסוים. כשהם כבר שואלים משהו, ואנשים עונים, הם כמעט לא טורחים להשיב” היא אמרה.
חלבה-עמיר בדקה גם נוכחות בטוויטר, קצב ציוצים, והגיעה למסקנה שלפוליטיקאים מעטים יש נוכחות שם. היא סיפרה על חשבון הטוויטר של ח”כ אנסטסיה מיכאלי, (ישראל ביתנו) אשר בניגוד לרוח הרשת החברתית, הנו סגור. “פניתי בבקשה כדי לעקוב אחריה ולקח לה שלושה שבועות לאשר אותי.”
חלבה-עמיר לא חקרה את הריטווטים (הציוץ החוזר) של הציבור לח”כיו. ממילא רוב חברי הכנסת פעילים בטוויטר בצורה מוגבלת, כך שמחקר ריטווטים (לדעתי) ממש מקדים את זמנו.
אחת הבעיות המובנות שלה, במהלך המחקר, היתה, שלפני שהספיקה לכתוב ולהתקדם ולהגיע למסקנות המחקר, צצו טכנולוגיות נוספות, פיצ’רים חדשניים וטרנדים בתחום. חלבה-עמיר מצאה את עצמה רצה אחרי הפיתוחים, מנסה להדביק את הקצב ולגשר על הפער בין האקדמיה לעולם התוסס של הרשת (לא פשוט).
מדוע חברי הכנסת התחברו בהמוניהם לפייסבוק, אך רובם לא הגיעו לטוויטר? אין לה הסבר לכך, למעט העובדה שהפייסבוק מאפשר הצגת אלבומי תמונות יפים, דבר שמאוד מאוד חשוב לפוליטיקאים (ובטוויטר, יש פחות נראות). בארה”ב, היא אמרה, הטוויטר הוא כלי משמעותי עבור פוליטקאים.
האם יש ראיה לכך שרשתות חברתיות עוזרות לפוליטיקאי להשיג את מטרותיו? לא. אין הוכחה מחקרית בשלב הזה.
האם הפוליטיקאים הישראלים מפנימים את הכלי של דמוקרטיה מקוונת? לא. יש חסיד אחד:
“ח”כ מיקי איתן (ליכוד) המקדים את זמנו בתחום הזה” היא אמרה וכל שאר הח”כים הישראלים נמצאים שם רק עבור עצמם ולא עבור הציבור.
הי טל, תודה על הפוסט
כמה תובנות והארות:
ראשית, קצב עדכון האתרים השתפר לאין ערוך וכיום ישנם פחות אתרים שאינם מתעדכנים. עם זאת, ישנם חברי כנסת שמנהלים פעילות אינטרנטית רק עובר לבחירות.
שנית הפניות ששלחתי לחברי הכנסת נשלחו בסוף 2009 תחילת 2010 כלומר חלפו כשנתיים. נצח במונחי אינטרנט.
רוב חברי הכנסת גם למדו מאז לעשות ברשת שימוש נכון יותר ולשתף את הציבור ולא רק להשתמש בפלטפורמה כלוח מודעות דיגיטלי. זה תהליך ארוך. כך שחלקם בהחלט מפנימים את העולם החדש ומבינים שזהו העתיד. עם זאת, רבים מחברי הכנסת עדיין לא שם.
נקודה חשובה – לא יהיה זה מדויק מחקרית לומר שכל חברי הכנסת נמצאים שם עבור עצמם. ישנם חברי כנסת המכבדים את האזרחים באופן התנהלותם המקוונת, מעדכנים, משתפים, כותבים בגישה אישית ונענים לפניות. אולי לא כל הזמן אבל חלק גדול מן הזמן.
כדאי לחדד נקודה נוספת – ההיגד על פיו חברי הכנסת נמצאים ברשת בשביל עצמם ולא בשביל הציבור אינו מדויק. יותר נכון יהיה לומר שחברי הכנסת נמצאים ברשת גם בשביל עצמם. כלומר, את נוכחותם המקוונת מאפיינת בנוסף למטרה המוצהרת ליצור קשר עם הציבור, מטרה נוספת והיא שימוש פוליטי שיווקי ותעמולתי בפלטפורמות המקוונות.
עולה השאלה האם זה לא לגיטימי? אני מניחה שזה לגיטימי כל עוד הם זוכרים שהם נבחרי ציבור והאזרחים הם שבחרו בהם על מנת לייצגם נאמנה.
טוויטר… תזכירי לי כמה אנשים שאינם בברנז’ת האינטרנט באמת משתמשים בפלטפורמה הזאת?
בארה”ב – המון. הרבה חברות מסחריות. זה יגיע גם לפה. עניין של זמן.
אז כשהוא יהיה פופלארי בישראל, אז יהיה ניתן להאשים.
ושלא יובן לא נכון, הגוף שאני עובד בעבורו מפעיל מספר חשבונות בטוויטר, עונה דרכו לאנשים והוא בין הבודדים שלא מסנכרן טוויטים אוטומטים מהפייסבוק.
אבל אני לא מאמין כרגע שפוליטקאים צריך לתת חשיבות גבוהה לכלי הזה, לפחות לא כרגע. זו השקעה למול תוצאה. הפוליטקאים עדין מפנימים את המדיה החברתית והפייסבוקית, ואין להם הרבה משאבים, למרות שכולנו אוהבים לצחוק כמה הפוליטקאים מבזבזים את תקציב הקשר עם הבוחר וכמה הם עצלנים. אבל אחרי שמניחים בצד את הגיכוחים האלה, בואו נדבר תאכלס.
ובתאכלס רוב הפוליטקאים עדין מגששים דרכם בפייסבוק, ככה שלדרוש מהם דרישה להיות פעיל בטוויטר, שהיא דרישה שבאה רק מתוך קהילת ברנז’ה מצומצמת, היא לדעתי כרגע לא שמיותרת, אך בעדיפות נמוכה.
מחקר מעניין, והייתי שמח לקרוא את המחקר במלואו לכשיהיה זמין.
עם זאת, לא ברורה לי ההשוואה לארה”ב וההנחה שרק בגלל שבארה”ב יש קמפיין מתמשך, גם בישראל צריך להיות כזה. צריך לזכור שמקומם של מרבית הפוליטיקאים – ובודאי הבכירים שבהם – במקומות ריאלים ברשימתם מובטח למדי. הדבר יוצר ביזור של האחריות לגבי הקמפיין הכללי (כלומר, הקמפיין לכנסת), וכצפוי במצב של ביזור אחריות, אף אחד לא רוצה לבזבז את המשאבים האישיים שלו על כך. מכאן, כצפוי, נובע שהח”כ הממוצע ישקיע את עיקר משאביו לקראת הפריימריז, עוד קצת לקראת הבחירות, ומעט מאוד בין לבין – בעיקר במדיום כמו האינטרנט שהוא בחזקת שלח לחמך על פני המים, לעומת קשר אישי ובלתי אמצעי עם גורמים מובילים ב”שטח” של המפלגה.
לישראל ולארה”ב מערכות שונות מאוד. השוואה ביניהן הרואה בארה”ב כמודל תוביל בהכרח למסקנות שגויות. אין סיבה שח”כים “יפנימו” את שיטת הקמפיין המתמשך כי אין דבר כזה בישראל.
היא בהחלט אמרה שלא הוכח קשר בין פעילות ברשת להצלחה פוליטית, בישראל הכוונה.
בנוגע לארה”ב, אין כאן מחקר השוואתי. הנושא של הקמפיין המתמשך נאמר, במהלך ההרצאה, בהקשר של השימוש שעושים או לא עושים באתרים וכו’. ותוצאת המחקר: שלא עושים. ח”כ לא רואים כיום ברשת מקום לשמר נוכחות בין בחירות לבחירות.
הי טל ודובי,
דובי – טל צודקת, קמפיין מתמשך הוא מושג בתקשורת פוליטית שמתייחס לצורך של כל פרלמנטר בעולם לשווק עצמו גם במהלך כהונתו ולא רק לפני הבחירות. המחקר אינו מחקר השוואתי ולדעתי אכן לא ניתן להשוות בין המערכת הפוליטית כאן למערכת הפוליטית בארה”ב. אם כבר, יש יותר דמיון לאירופה.
טל, לא הייתי מכלילה ואומרת שכל חברי הכנסת לא רואים היום ברשת מקום לשימור נוכחות. בדיוק ההיפך, הם נמצאים שם כדי להפגין נוכחות תמידית. המטרות שלהם כוללות בין היתר הן את רצונם להיות בקשר עם הציבור (אם כי אין זו בהכרח המטרה הראשונית) והן את רצונם להפגין נוכחות מקוונת. כמובן שהנתון מתייחס רק לחברי הכנסת המנהלים פעילות מקוונת. אבל כאמור לרוב מוחלט של חברי הכנסת יש נוכחות ולו בפייסבוק
שרון, תודה על כל ההערות שלך. תודיעו לנו כשהמחקר מתפרסם (נראה לי שיש עניין…)
טל,
פוסט מצער אך נכון ביותר – גם תוצאות המחקר לא מפתיעות כלל אם לומר את האמת. מיכאל איתן באמת עושה רושם של הצדיק אחד בסדום. הוא אפילו ארגן מפגש של חברי הפייסבוק שלו בלשכתו לפני כשנה. בעבור מרביתם המוחלט של חברי הכנסת מדובר סך הכל בכלי גיוס ולא בכלי ליצירת אינטראקציה אמתית ואותנטית עם הגולשים שלהם.
אני מסכים אתך שבסוף זה עוד יגיע לישראל – לא פלא שאנחנו תמיד מפגרים אחרי האמריקאים באיזה עשור וחצי 🙂
טל תודה. בהחלט אעדכן:)