איך להדחיק את זכות התנועה של שכן פלסטיני בשטחים

השתתפתי היום בפאנל  של ניו-מדיה באזורי סכסוך בסמינר שאורגן על ידי בית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי. בעוד נהנתי מן הדיון, מן השאלות החכמות של אנשי התקשורת הזרה והסטודנטים, עניין אחד  שעלה שם גרם לי לרוץ ולכתוב את הפוסט הנוכחי.

אחד ממשתפי הפאנל, הבלוגר דניאל פרנקל, מהתנחלות נווה דניאל שבגוש עציון, סיפר כיצד במהלך רכיבה על אופניים בכבישים סביב להתנחלות, מצא עצמו במירוץ אופניים בעליות וירידות, מול ילד ערבי שחי בכפר סמוך. הנה הסיפור המלא בבלוג של פרנקל. אכן סיפור חביב ואני חייבת להוסיף, גם פרנקל עצמו איש מרשים, אינטילגנט ונעים שיחה (ושנינו, כך גילינו היום, היינו שכנים לתקופה קצרה בשכונת פוטומק במרילנד, שם הוא חי לפני שעלה לשטחים ושם אני גרתי בשנותיי בוושינגטון)

אבל הסיפור שלו חרה לי. ומי שצפה בי מדברת בפאנל, ראה איך לרגע הטלטל שבי יצאה החוצה ולא היתה מסוגלת לשתוק.

פרנקל מאמין שיש לו זכות לחיות בשטחים ואין דבר “בלתי כשר בחייו שם” (כך בבלוגו). ואני לא מבינה איך אינו רואה את העוול מול עיניו. הרי הפוסט שלו נכתב על מרוץ אופניים מאולתר בין שני אנשים. בעוד פרנקל, יכול לחזור אחר כך הביתה, לקחת את האוטו ולנסוע לכל מקום שהוא חפץ, כולל לנסוע לבן גוריון, לעלות על מטוס ולבלות בעולם, הרי שהילד, או הוריו, לא יכולים לנסוע לשום מקום. אין להם שדה תעופה, אין להם מדינה ואין להם שום זכויות תנועה. המקסימום שהילד הזה יכול לשאוף אליו, זה לרכב על אופניים. שם זה נעצר. ההיתממות הזו, של המתנחלים, כאילו הם חיים בדו קיום ובשוויון עם הפלסטינים, ושהם רודפי שלום ותו לא, מרגיזה. מרגיזה אותי כל פעם מחדש. בזכות המתנחלים יש לפלסטינים עבודה (בנייה) והם צריכים לשמוח על זכות הפרנסה. בהפוך על הפוך, המתנחלים מלאים בשכנוע עצמי שהם עושים רק טוב לשכניהם. רגע, לפלסטיני שגר בכפר השכן יש אפשרות לעבוד במשהו שאינו בניה? יש לו אופציות תעסוקה אמיתיות במרחב המוגבל בו מותר לו לרכב על אופניו?

לעניין אחר: יוזמת ז’נבה הזמינו אותי לפאנל אחר השבוע. לא כדוברת, כי אם כמאזינה.  תא”ל (מיל’) ישראלה אורון אמרה דברים מעניינים על נושא הפליטים, ולמרות שהחומר מוכר, תמיד רצוי לרענן את הזכרון עם מידע ונתונים.

אבל השאלה שאנשי יוזמת ז’נבה  לא הצליחו להתעלם ממנה וגם לא הצליחו לתת תשובה, היתה – מה אתם עדיין עושים כאן? כל כך הרבה שנים של ניסיונות הסברה ליוזמה וכל כך מעט ישראלים משוכנעים. ספטמבר צועד לעברנו במהירות ויוזמת ז’נבה, שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית רק בדרך של מו”מ, לא מביעים עמדה ציבורית על המהלך ההיסטורי החשוב.

אגב, ג’יי סטריט, ארגון יהודי אמריקאי שנתן עד היום פתחון פה לשמאל היהודי בארה”ב, אכזב השבוע רבים כאשר הודיע בוושינגטון כי הם תומכים בעמדת אובמה ובהטלת וטו על בקשת הפלסטינים להקמת מדינה. ג’יי סטריט, שנוסד לפני כמה שנים כדי לתת קונטרה לנשיא, קונטרה לאיפא”ק, להשפיע על דעת הקהל משמאל, מיישר קו עם הנשיא ומפנה גב לפלסטינים. זהו אמנם לא ארגון פלסטיני, אבל מתן גיבוי לשאיפות הפלסטינים להקמת מדינה אמור היה להיות חלק מרכזי באג’נדת השלום שלהם.

הטעות שלהם חמורה, כי עכשיו הם מצטרפים לשורה ארוכה של ארגונים יהודיים לא רלבנטיים ולא מעניינים. לכל הפחות הם יכלו שלא להחליט או להצהיר על דבר בעניין.

במשך שנים מטיחים בפלסטינים שהם נוקטים באלימות כדי להשיג את מטרותיהם והנה, סוף כל סוף, הפלסטינים הולכים בנתיב דיפלומטי, בלתי אלים, עקב בצד אגודל, של מהלכים מדיניים מורכבים ודווקא עכשיו ארה”ב וישראל מתייצבות נגדם בשיא הצביעות אחרי שהובילו ביחד, את ההתנתקות החד צדדית מעזה רק לפני שש שנים. פוסט מעניין של נועם שיזף בעניין, כאן.